מעשה בשני מבקרי מדינה. שם האחד מיכה לינדנשטראוס, ושם השני מיכה לינדנשטראוס. לינדנשטראוס הראשון כיהן בתקופת אולמרט כלוליין בקרקס, ולינדנשטראוס השני מכהן בתקופת נתניהו כשר הגיליוטינה. הקושי של לינדנשטראוס הלוליין להבין את תפקידו, קומם עליו בכירים באקדמיה, שלא ידעו ליהנות מביצועי הלוליינות שלו, והגדירו אותו כ"פוגע בסדרי שלטון". לא פחות. אי-אפשר שלא להעריץ לוליין קרקס לשעבר, שידע לנווט את עצמו בכישרון - ותוך זמן קצר הגיע עד לתפקיד שר גיליוטינה מוערך. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שקידום מהיר, עלול לשחוק את הצניעות של האיש הכי צנוע. כדי לעזור ללוליין ש"שיחק אותה בגדול", שלפתי מהארכיון שני קטעים שיעזרו לו לוותר על הטרמפולינה, ולנחות ברכות על הקרקע. הזמן: נובמבר 2006. מר לינדנשטראוס נבר קצת במעשיו של ראש ממשלת הכישלון אהוד אולמרט. הנבירה שימשה תירוץ להדלפות - מה שקומם עליו קבוצת פרופסורים. כמה חודשים אחרי - אולמרט תקף את המבקר שעשה מהמוסד שהוא עומד בראשו "קרקס". שתי תאוות מדריכות את מבקר המדינה. האחת: הטבעת חותם על כהונתו, והשנייה, כך אומרים פרשנים: תאוות החשיפה לתקשורת. על התאווה הראשונה צריך לברך. תאוות החשיפה, בעייתית ומכשילה. דומני, שהיא שדחקה בו להדליף את השורה התחתונה של דוח אסון השריפה בכרמל (כפי שהופיעה בתקשורת): עריפת ראשיהם של השרים יובל שטייניץ ואלי ישי. צריך להגיד לכבוד המבקר - הנח לגיליוטינה. כמה עיתונאים שמתאווים לראות עריפת ראשים - אינם סיבה לפלישה לטריטוריה לא לך...