לא נפסיק לריב

ועכשיו מהראש: בדומה לאמרתו הידועה של צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, חוק טל הוא יצור כלאיים לא יפה, לא צודק, ולא מאוד יעיל. אבל יחסית לכל האופציות האחרות הוא הניסיון המוצלח ביותר להתחיל לפתור את התסבוכת חסרת המוצא שנוצרה במשך השנים מהשילוב בין החברה הישראלית הכללית ובין הציבור החרדי. בכל תולדות העם היהודי מיום מתן תורה בהר סיני מעולם לא התקיימה אוכלוסיה שלמה שכל בניה מגיל שלוש ועד מאה יושבים בבית המדרש ולומדים תורה. אין לזה תקדים, ושום מנהיג תורני של קהילה גדולה או קטנה בכל הדורות לא ניסה להביא את קהילתו למצב בלתי אפשרי כזה. גם מנהיגי החרדים בימי קום המדינה לא התכוונו ליצור את המצב הזה. הוא נוצר מאליו, כמו עגל הזהב, מתוך הצירוף הקריטי של חורבן עולם התורה באירופה יחד עם חובת הגיוס לצה"ל, שני גורמים רבי עוצמה שקשרו את הצעירים לספסלי בית המדרש בלי אפשרות לצאת. ככל שעברו השנים הלך העניין והסתבך כמותית ורעיונית. ממדי האוכלוסיה הכלואה בבתי המדרש הלכו וגדלו, ובמקביל הלכה והתקבעה בתודעתה הנורמה הבלתי מציאותית שמחייבת כל גבר להיות למדן כל החיים. אי-אפשר להתיר את הפלונטר הזה במכה אחת כמו שאי-אפשר לפנות אולם קולנוע מלא באמצעות הצעקה: "שריפה!" כדי להעביר המון אנשים מבפנים החוצה דרך פתח צר צריך זמן וקור רוח. הרי אם מחר בבוקר יבואו כל החרדים עד האחרון שבהם ויאמרו "אנחנו רוצים להתגייס", צה"ל לא יהיה ערוך לקלוט אותם. ואם מצד שני הכנסת תחליט מחר בבוקר לבטל את פטור 'תורתו אומנותו' ולגייס את כל החרדים ללא הידברות איתם, לא תהיה למדינה יכולת לאכוף את זה. מה היא תעשה, תכניס לכלא עשרות אלפי אנשים? אין מה להגיד, הסתבכנו. במבחן האשמה שני הצדדים אשמים בהסתבכות, והצד החרדי אשם יותר. במבחן התוצאה שני הצדדים סובלים מההסתבכות, והצד החרדי סובל יותר. זה התחיל בהנחה מוטעית של בן-גוריון ודורו, שהחרדים הם כת נכחדת שעבר זמנה. המפא"יניקים חשבו שהם מקימים לחרדים מעין שמורה אינדיאנית בלתי מזיקה שתכלול אלפים בודדים של אנשים ותתקיים עוד דור או שניים, עד שבדרך הטבע המחזיקים במנהגים המיושנים האלה ילכו ויתמעטו, ודור המשך לא יהיה להם כי הצעירים שלהם ייסחפו אל הקִדמה וההשכלה והאור שמציעה להם מדינת ישראל ביד רחבה. מנהיגי החרדים עשו טעות דומה, ולמעשה הובילו את הציבור שלהם לתוך השמורה האינדיאנית וסגרו את השער. הם אולי לא חשבו שאורח החיים החרדי עומד לפני כליה אבל על כל פנים המנהיגים בשני הצדדים, גם החילוני וגם החרדי, פעלו מתוך תחושה שהם מטפלים בקבוצה קטנה וחלשה שחיה בצל אוכלוסיה חילונית הגמונית וחזקה, וזקוקה להגנה ושימור. אף אחד לא העלה בדעתו מצב שבו ייכלאו בתוך השמורה האינדיאנית הקטנה מיליון בני אדם שמהווים 15 אחוזים מאוכלוסיית המדינה ואותם מייצגים 17 חברי כנסת.

בשנים האחרונות נעשו כמה צעדים צנועים, אבל משמעותיים, של יציאת חרדים מהמלכודת ותנועה שלהם לכיוון השתלבות בחברה הישראלית גם בעבודה וגם בצבא. בכל אחד מהמסלולים האלה יש כמה מאות או אלפים בודדים של חרדים. יחסית להיקף הבעיה זה רחוק מאוד מלהיות מספר גדול, אבל זו כבר לא טיפה בים. ומה שחשוב הוא שכל אחד מהמסלולים האלה יכול להיות התחלה של נתיב שבעתיד יעברו בו אלפים ורבבות. עכשיו יש לחברה הישראלית שתי אפשרויות: או לעמול קשה לאורך שנים כדי להיחלץ מהתסבוכת, או להמשיך לריב בכיף ולהיות צודקים עד דמעות של חרון ועונג. יכול להיות שיש נוסחאות טובות יותר מזו של חוק טל, סביר שאפשר להכניס בו תיקונים בסעיף זה או אחר, אבל הרושם הוא שרוב מתנגדי החוק שדורשים צדק שייעשה מיד, יודעים שזה לא מציאותי ולא אפשרי. הם לא מחפשים דרכים לתקן אלא רוצים להמשיך בסכסוך ולהעמיק את התסבוכת כדי שאפשר יהיה להמשיך לריב תמיד ולנצח להיות צודקים. מי שרוצה לפתור את הבעיה, כל דרך שבה יחליט לפעול תהיה תהליך שמחייב הידברויות והסכמות, ויימשך 30 שנה וכנראה יותר. כשמסתכלים בפרספקטיבה הזו, חוק טל וכמוהו מסלולי הגיוס של שח"ר והנח"ל החרדי, נראים כמו הצעד הראשון בדרך הנכונה. ויש כנראה ישראלים שזה בדיוק מה שמרגיז אותם. הם חוששים שהבעיה עלולה להתחיל להיפתר ואז מה יהיה על הריב הגדול שלנו, איך נחיה בלעדיו?

כותרת במקור ראשון בישרה על מהפך: הימין מרוצה מפסיקת בג"ץ והשמאל מבקר אותה. אחרי מסלול ארוך של עתירות, חקיקה, ערעורים וקומבינות פוליטיות בתוך בית המשפט, בג"ץ פסק סופית שחוק האזרחות כשר. כלומר אם ערבי ישראלי מתחתן עם אישה פלשתינית, או להפך, זה לא מחייב את המדינה לתת לבן הזוג הפלשתיני אזרחות ישראלית או אישור שהייה בישראל. המדינה טענה בבג"ץ שהעילה לחוק היא ביטחונית. בדרך הזו מסתננים לישראל רבבות פלשתינים ובהם גם פעילי טרור ומתסיסים דתיים. אבל מאחורי החשש הביטחוני מסתתר חשש דמוגרפי, והשופטים הכירו בלגיטימיות שלו גם בלי שייאמר במפורש. מותר למדינת ישראל, אומר פסק הדין שלהם במשתמע, לדאוג לאופי היהודי של המדינה במובן הדמוגרפי של הביטוי. ואני לא מבין רק למה הימין מרוצה מזה. למה השמאל כועס אני מבין. השמאל מאמין שהערבים צודקים בעימות, שבאופן בסיסי אנחנו גרמנו להם עוול שמחייב אותנו לעשות עכשיו אפליה מתקנת. לכן הוא מתנגד עקרונית לכל דבר שמועיל למאוויים של יהודים ופוגע ברצונות של ערבים. אבל הימין? אם אתה מאמין שבין הים והירדן יש רק ארץ אחת והיא ארץ ישראל, ואם אתה מתגעגע לטרמינולוגיה של מנחם בגין שסירב לומר 'פלשתינים' והקפיד לומר במקום זה 'ערביי ארץ ישראל', מה אכפת לך אם ערבי ארצישראלי גר בחברון או בסכנין, בשומרון או בגליל. מה זה משנה? המאזן הדמוגרפי נשאר זהה. יכול להיות שגם בלבו של הימני המצוי סכנין היא יותר ארץ ישראל מאשר חברון?