הכביש לאורך ים המלח כולו הוא חדש יחסית. בתחילת שנות השישים ירד כביש מדימונה לים המלח והסתיים במפעלי ים המלח שנבנו בקרבת הבריכה הדרומית. באותן שנים הוקם הסכר הגדול בים המלח. סכר זה נועד להפוך את הבריכה הדרומית כולה לבריכת אידוי גדולה. מפעלי ים המלח מוקמו למרגלות הר סדום בקצהו הדרומי. הר זה, שאורכו כ-12 קילומטר ורוחבו כ–2 קילומטר, הוא הר שכולו מלח. ממראית העין ניתן לחשוב שאין זה אלא הר של סלעים ככל ההרים האחרים במדבר, אך הר סדום כולו מלח. מלח מלוכלך באבק ובחול. המלח, כידוע, סופח לחות מהאוויר ונעשה רטוב. לרטיבות זו נדבק האבק והחול הנישא ברוח. גבישי מלח יפים ושקופים נמצאים בתוך המערות השונות בהר. בימינו אסור להיכנס למערות אלו, בגלל התמוטטויות שהיו שם ואנשים ששהו במערה נהרגו. כשהסכר החל להיבנות, נוכחתי שהעבודות גרמו נזקים עצומים לערכי טבע נדירים. עץ שצומח על חופי ים המלח הוא ערך טבע נדיר. אדמת החוף המלוחה אינה פוריה, כמובן. היו כמה עשרות עצים שנראו עלובים למראית עין אך במבט מקרוב ניתן לראות בהם חיוניות עצומה וכושר הישרדות בתנאים הקשים ביותר. עבדו שם אנשים רבים בימים ההם וכשרצו להכין לעצמם כוס תה, כרתו עץ למדורה. החברה להגנת הטבע ניסתה למחות והתשובה הייתה שיש למפעלי ים המלח זיכיון על כל החוף. ראיתי את הזיכיון. הים, החוף על כל הכלול בו, ניתן לחברת מפעלי האשלג על-ידי השלטון הבריטי בשנת 1931. החברה רשאית לעשות כל פעולה וכל שינוי כדי לקדם את הפקת המינרלים מהים. חברת האשלג הוקמה ב-1929 ומנהלה היה מהנדס בשם משה נובומייסקי. הוא האיש שתכנן והקים את המפעל והסכרים.

ים המלח מקבל לתוכו את מי הירדן, כשלוש-מאות וחמישים מיליון קוב בשנה. ים המלח מקבל גם את מימי ואדי זרקא, מימי מעיינות ונחלים רבים בצדו המזרחי והמערבי. מעיין אלישע שביריחו מפיק כארבעים אלף קוב ביום. ארבעים אחוז ממים אלו נצרכים ביריחו, היתר זורם באקוויפר תת-קרקעי לים המלח. המים מביאים איתם מלחים ומינרלים רבים. הים עצמו סגור ללא מוצא או חיבור לימים אחרים ומימיו מתאדים. אך המינרלים אינם מתאדים, כך מתווסף עוד ועוד מלח למי הים הקיימים. ריכוז המלח כיום מגיע ל-33% - ריכוז כזה הוא בלתי אפשרי בכוס מים. אם ניקח כוס מים ונערבב בה כפית מלח, המלח יתמוסס במים. אם נוסיף עוד כפית נראה שהמלח אינו מתמוסס אלא שוקע לתחתית הכוס. כפית מלח אחת בכוס מים נותנת כחמש אחוז מליחות. יותר מזה אי-אפשר. אך כאמור, בים המלח נוצר מצב של מלחים מומסים המתווספים אל הים בעוד מימיו מתאדים ולכן ריכוז המלחים הגבוה. ריכוז זה יוצר מים סמיכים שאפשר לצוף בהם. מי ים המלח הם אנטיביוטיקה טבעית. אין חיים במים אלו ואין חיידק שיתקיים במים אלו. לא אחת ראיתי אנשים עם פצעים על רגליהם נכנסים למים. תחושת הצריבה של המים גרמה להם לצעוק מכאבים. אך כשיצאו ראיתי שפצעיהם נעשו קטנים בהרבה. גם אפשר להיות בטוח שעור גופם עבר חיטוי מושלם. בכמה מקומות לאורך החוף נוצר בוץ שחור. את הבוץ השחור מושחים אנשים על גופם אחר טבילה בים. יש מי ששוטף את הבוץ מגופו אחר כמה דקות ויש מי שעושה זאת אחר שעה. הבוץ נחשב לפלא רפואי. כאבי פרקים נעלמים בגללו, אפילו כאבי בטן נעשים קלים אחר שהות-מה בבוץ. אנשים שעברו אמבט בוץ של ים המלח מרגישים שנשימתם השתפרה וקולם נעשה צלול משהיה. מחלות עור כגון הרפס או פסוריאזיס נעלמות בים המלח. ים המלח יכול היה להיות מרכז בריאות עולמי, אבל בריטניה נתנה את הזיכיון עליו לחברת האשלג. אינני מזלזל בחברה זו. היו שנים בהן האשלג היה מחצית מהייצוא של ארץ ישראל. יש בים המלח מינרלים רבים. האשלג הוא אחד מהם. אשלג הוא אשלגן כלורי. אשלגן הוא המינרל הנפוץ ביותר בעולם, בחי ובצומח. עלה של עץ אינו יכול להיות ירוק ללא אשלגן. תאי גופנו עטופים מים עם אשלגן המקשר ביניהם. אשלגן יש בדמנו. מחסור באשלגן פירושו הזדקנות מהירה, סחרחרות והקאות. עודפי אשלגן בדם עלולים להיות מסוכנים. אשלג נחוץ מאוד לדישון צמחים. צמחים בריאים ופוריים הם צמחים שיש בהם אשלגן. בריטניה היא צרכן גדול של אשלג. מפעלי האשלג של ים המלח היו חברה בריטית ששלטונות בריטניה רצו בטובתה. לבריטים יש סנטימנט חזק לערכי טבע כל עוד ערכים אלו נמצאים בבריטניה. ים המלח נמצא בארץ ישראל ובעיני הבריטים היה הים מכרה גדול למינרלים חיוניים שפטר אותם מייבוא אשלג מקנדה. גם ברום מפיקים מים המלח. ברום אפשר לתת כתוסף לדלק. התוסף הזה יכול לעשות דלק של 150 אוקטן. ברום משמש לצרכים רבים. בין היתר אפשר להוריד בעזרתו שערות מיותרות. שנים רבות נמכרה בארץ אבקה בשם "משעי" לגילוח הפנים. באבקה היה ברום. יהודים שומרי מצוות שלא התגלחו בתער היו מערבבים אבקת "משעי" במים ומורחים על פניהם. הריח שנדף ממשחה זו לא היה נעים, אך כששטפו את פניהם היה עורם חלק ללא שערה.

המאגר הגדול ביותר בעולם של מגנזיום הוא ים המלח. מגנזיום שניתן כתוסף לברזל עושה אותו חזק מפלדה, גמיש וקל מאלומיניום. לתעשיית המטוסים נחוץ המינרל הזה במיוחד. גם לגופנו הוא נחוץ. מגנזיום עושה את שרירינו גמישים ומחסל עוויתות רגליים וכאבי פרקים. הפקת מגנזיום מים המלח כרוכה בצריכת חשמל גדולה. בגלל מחירו הגבוה של החשמל, לא הייתה הפקה של מגנזיום. כשהוקם הכור האטומי בדימונה נאמר לי שבכור הזה אפשר יהיה לייצר חשמל זול ואז נוכל להפיק מגנזיום מים המלח. חשמל זול אין לנו. חברת פולקסוואגן הקימה מפעל להפקת מגנזיום בשיתוף עם מפעלי ים המלח. איני יודע מה מידת ההצלחה של מפעל זה. עד אמצע שנות השישים לא היה כביש אספלט מסדום לעין גדי. הייתה דרך חתחתים. היינו מגיעים מסדום למרגלות מצדה בנסיעה של שלוש שעות בגלל המהמורות והסלעים בדרך. ממרגלות מצדה עד עין גדי נסענו כשעה וחצי. אחר שהכביש נסלל אורכת הנסיעה למרגלות מצדה בחמש-עשרה דקות. משם נוסעים כעשר דקות לעין גדי. עד מלחמת ששת הימים הייתה עין גדי על הגבול עם ירדן. כשנה אחר המלחמה נסלל הכביש מקליה שבצפון ים המלח לעין גדי והתחבר עם הכביש לסדום. אחר השלמתו של הסכר הגדול בים המלח, הוקם פסל בקרבת הסכר. פסל מודרני שאין לו דמות. עברתי לידו מספר פעמים ונוכחתי שצורת הפסל כדמות אנושית שמפנה את ראשה לאחור. אינני יודע מי האיש או האישה שפיסלו כך את אשת לוט ואני מלא הערצה ליוצר. הבריכות של מפעלי ים המלח מנצלות את האידוי הטבעי. הבריכות נעשו על-ידי הקפת חלקות קטנות, יחסית, בסכרים. בתוך ימים ספורים היו המים מתכסים בשכבה לבנה של קרנליט. קרנליט הוא קונגלומרט של מינרלים שונים. הקרנליט מעובד במפעל והמינרלים השונים מופרדים. את הבריכה המתייבשת ממלאים במים שמגיעים בתעלה פתוחה. במפעל הצליחו לייצר מלח למאכל שמכיל 98 אחוז מלח בלבד, ללא כלור וללא כל מינרל אחר. זה המלח הטהור ביותר בעולם ואין פלא שבשנה שעברה הביא הכנסה של חמישה מיליארד שקלים.

עד שנת 2000 הייתה בריכה דרומית ובריכה צפונית. הקצה הצפוני של ים המלח נקרא בשם "ראש קוסטיגן". הקצה הדרומי נקרא "ראש מולינה". קוסטיגן היה חוקר סקוטי שחקר את אזור ים המלח. הוא נהג ללון בצפון הלשון והייתה שמועה שהוא גילה באר מים חיים בלשון (אני לא ראיתי באר במקום הזה). הוא נפטר בירושלים ונקבר בבית הקברות האנגליקני בהר ציון. מולינה היה קצין בחיל הים הבריטי. הוא הגיע לארץ בשנת 1847 והחליט לעבור לאורך הירדן כולו בסירה שלקח מהאונייה שלו. הוא אכן שט בה לאורך הירדן כולו על פיתוליו הרבים והגיע לים המלח עד הלשון. כאן היה עליו לנווט היטב, וכשהגיע לקצה הדרומי של הלשון נוכח שהוא עולה על שרטון. המים אינם די עמוקים. הוא ירד לחוף הצפוני. את הסירה העבירו בדואים על גבי גמלים לחיפה. שם הוצמד לה לוח מתכת שעליו נחרטה המפה של הירדן ונכתב בה: "הראשון שעבר בי". מולינה עצמו חלה בקדחת ונפטר אחר שובו לאונייתו. הסירה הגיעה לאנגליה ונשכחה עם השנים. ד"ר זאב וילנאי (שממנו למדתי רבות) הגיע לאנגליה בתחילת שנות השישים. הוא אהב לקרוא את ספריה של אגתה כריסטי ובעת ביקורו באנגליה הגיע לידיו ספרה האחרון. בספר זה תיארה הסופרת אחוזה שבאחת הסככות על אדמתה יש סירה עם שלט מעניין המתאר נהר. וילנאי התלהב מהסיפור. חיפש ומצא את מספר הטלפון של הגברת כריסטי והתקשר אליה. הוא הציג את עצמו בטלפון וביקש לדבר איתה. הוא נענה שישאיר את מספר הטלפון שלו והגברת כריסטי תתקשר אליו. מסתבר שבאנגליה לא מתנהגים כך ואישיות מפורסמת כאגתה כריסטי לא תפתח בשיחה עם פלוני אלמוני שאינה יודעת דבר על אודותיו. אך מאחר שהציג עצמו ומסר את שמו, שאלה הגברת כריסטי את מי ששאלה על אודות איש מישראל הקורא לעצמו דוקטור וילנאי. התשובות שקיבלה היו כל-כך חיוביות, שהיא התקשרה אליו והזמינה אותו אליה לביתה. וילנאי דיבר איתה, סיפר לה על מולינה וסירתו ושאל אם התיאור שנתנה בספרה האחרון אינו מתייחס לסירה זו. גברת כריסטי הודתה שאכן ראתה ספינה כזו בתוך סככה ואף זכרה באיזו אחוזה. וילנאי נסע לאחוזה זו וגילה מחדש את סירתו של מולינה. בשובו לארץ פנה אל משרד החוץ ואל החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. פנה לאוניברסיטה ואפילו למכון ואן ליר שיקנו את הסירה של מולינה ויביאו אותה לארץ. בסופו של דבר נקנתה הסירה והגיעה לארץ. הציבו אותה בתחילה בשפך זוהר בקרבת האכסניה. לימים התברר שסירה מעץ שהייתה שנים רבות באזור לח מתייבשת כאן והעץ מתעקם. צריך היה לשפץ את הסירה ולדאוג שלא תתבלה בשמש הלוהטת. בימינו, ככל הידוע לי, נמצאת הסירה במרכז המבקרים של מפעלי ים המלח.

ים המלח נמצא, כאמור, במקום הנמוך ביותר בעולם. אין לו מוצא אל הים ומימיו מתאדים. המדע מלמד אותנו שבתחילה הייתה הבקעה כולה מוצפת מי ים שהתאדו והלכו. אדמת החוואר של הבקעה היא תערובת של גיר ומלח שנותר מן הים הקדמוני. גם ללא התערבות אנושית יתכווץ הים ויקטן בגלל ההתאדות הרבה, עד שיהפוך לשלולית. אך עד שיגיע למצב זה, יעברו דורות רבים. ההתערבות האנושית בבניית סכרים לשם הפקת מינרלים בכמויות גדולות ובשאיבת מי הירדן לצרכי חקלאות, מזרזת את תהליך ההתייבשות של הים. אילו רצו השלטונות לשמר את שארית הים, צריכים היו לעצור את פעולתה של חברת כימיקלים לישראל בשנת 2004, כי בשנה זו מסתיים הזיכיון על ים המלח. אפשר עדיין להקים מרכז מרפא בינלאומי בחופי ים המלח וייתכן שהכנסות המדינה ממרכז כזה תעלינה על ההכנסות ממפעלי ים המלח. אך כדי לעשות זאת, צריך להפסיק את עבודת המפעל ולהפסיק את שאיבת מי הירדן.