אז על-אף שחלף מעל חודש מאז שהחלה השנה האזרחית החדשה – שנת 2012 – החלטתי לשוב לסורי. זמן רב לא פרקתי את שעל ליבי, לא כתבתי ולא איפשרתי את ההתרוקנות הזו ממחשבות שבאה לידי ביטוי בכתיבה. לפחות, בעבורי. כי אי-אפשר להמשיך לכתוב סתם ככה, בטח לא בבלוג אקטואליה בועט, ללא סיכום השנה החולפת ושיגור שלל איחולים (שכמעט בדרך-כלל לא מתגשמים, לצערי...) לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אגב, כולי תקווה שעבר על כולכם יופי של ערב בערב השנה האזרחית החדשה.
כיצד, אם-כן, ניתן לסכם את שנת 2011? ובכן, זו תמיד שאלה שאני נדרש להשיב עליה, אך ללא הרבה הצלחה. האם עליי לשוב ולסקור את האירועים הבולטים של השנה החולפת? האם עליי לשרטט קווי דמיון בין השנה החולפת לבין זו הצפויה לנו ומתרגשת עלינו לטובה? האם עליי לציין אלו מאורעות הם המאורעות ההיסטוריים שכולנו נזכור בעוד 40-20 שנים? את כל הדרכים הללו ניסיתי. ואיכשהו, תמיד חשתי מעין פספוס שכזה. שלא את הכל הזכרתי, שלא אל הכל התייחסתי. ובכלל, למה לעשות את זה, כשכל השאר עושים את זה? לכן, אנסה לסכם את השנה החולפת מנקודת מבטי האישית.
חששות ועוד חששות שנת 2011 הייתה שנה רצופה בחששות: חששות מפני מלחמה נוספת, חששות מפני הגרעין האירני, חששות מפני צביאת המוני פלשתינים על גבולות וגדרות המדינה. היו שם גם כמה אסונות, ביניהם הפיגוע הרצחני הזכור לכולנו בגבול, שכולנו חשבנו שהוא הכי שקט והכי בטוח: גבול ישראל-מצרים. אך יותר מכל, המאפיין העיקרי – לפחות, מבחינתי – של שנת 2011 הוא ההפיכות והמהפכות החברתיות. שנת 2011 היא השנה שבה פייסבוק התברג סוף-סוף ככלי מהפכני. לא רק בעבור משתמשיו היומיומיים, כי אם גם בעבור מהפכנים שונים במדינות ערב השונות, שבסך-הכל רצו לומר: "נמאס לנו מהצביעות האיסלאמית הזו!". ושלא תתבלבלו ולו לרגע, "אביב העמים הערבי" לא פסח גם עלינו. כמו בכל מדינה אחרת, כך גם אצלנו עם השינויים המתבקשים מהמציאות בה אנחנו חיים. רבות ניתן לומר על אודות המהפכה החברתית של הקיץ האחרון, אבל דבר אחד בטוח - עם ישראל התעורר בשנה האחרונה מתרדמת החורף הארוכה שלו.
ואיך אני, אישית, הסתכלתי על כל אלו? אני בעיקר התרגשתי. התרגשתי להיות חלק מן ההיסטוריה. כתלמיד בתיכון למדתי כי שלטונו של מובארק הוא אחד הדברים היציבים עלי אדמות. לא תיארתי לעצמי שהאמירה "פתאום קם אדם בבוקר" אכן יכולה להתגשם, ועוד בסדרת מדינות שהדמוקרטיה הנאורה של המערב היא מהן והלאה. אך גם דמעתי. דמעתי כאשר חיילים תמימים נקלעו למארב רצחני בגבול ישראל-מצרים. דמעתי גם בכל שאר האסונות. לדעתי, ממש כמו כולם. אחרי הכל, זו המציאות האמיתית בה אנו חיים: אושר והתרגשות מעורבים עם עצב והזלת דמעה.
איחולים טובים בלבד מה צפוי לנו בשנת 2012, אתם בוודאי שואלים? ובכן, אם נתרכז בנבואות, נגלה כי העתיד (כרגיל) מנבא לנו שחורות: תקיפה באירן שתביא על כולנו מלחמת כל-בכל במזרח-התיכון, התחזקות הפלשתינים והקמת מדינה פלשתינית לא-חוקית לצד ישראל, שאיננה מכירה בישראל, אנטישמיות גואה ועוד הרבה חשש ואסונות. ולא התחלתי בכלל לדבר על סיום לוח-השנה של בני המאיה, שחל (כמה נוח!) ב-12.12.2012.
עם זאת, אינני רוצה להתרכז בנבואות זעם כאלה או אחרות. אני רוצה להתרכז רק באיחולים: אני רוצה לאחל לכולנו שנה אזרחית, שלראשונה - ואולי גם בפעם האחרונה - תהיה קצת יותר רגועה מקודמותיה. ואם לא רגועה, אז כזו שתגדע פחות חיי-אדם. ואין זה משנה, כעת, אם מדובר במלחמות שאנחנו מנהלים, או אלו המתנהלות על הכביש מדי יום בארץ ובעולם. אני מאחל לכולנו שנה שבה ילדים תמימים למראה לא יהפכו להיות גיבורים רק משום שהקריבו את חייהם למען אידיאל, אלא יישארו בחיים ויזכו לשאת בעוז ובגבורה את תואר ה"ציון לשבח" שלהם על כך שעשו משהו יוצא-דופן מגדר הרגיל.
אני מאחל לכולנו שבשנה החדשה לא נתאכזב מדמויות בכירות כאלה ואחרות בעוון מעורבותן בשוחד או באונס. אני מאחל לכולנו שבשנה החדשה נדע לעלות על תגליות גדולות ויוצאות-דופן לא רק בתחום הביטחון, כי אם בכל שאר התחומים הלא-פחות חשובים: מדעים, ספרות, מדעי החברה וכולי. ויותר מכל - אני מאחל לכולנו אחידות בעם. כן, כן, בנאלי ככל שזה נשמע, עדיין מדובר במצרך נדיר. כאשר השנאה כאן, בבית, גואה, עלינו לזכור את אחידותנו ואת השתייכויותנו לעם אחד - העם היהודי. אין זה כל-כך ברור מאליו כפי שזה נראה לנו. אני מאחל לכולנו שאת הגזענות ואת השנאה כלפי שכבות מסוימות באוכלוסיה, יחליפו ההבנה והרצון להגיע לעמק השווה.
אין ספק: סביר להניח כי מרבית האיחולים שכאן הם איחולי "חלומות באספמיה". הם לא נועדו לקרות, וכנראה שאם אאמין רק בהם - אתאכזב קשות. עם-זאת, במרוץ היומיומי הזה שאנו נמצאים בו, ראוי וגם כדאי להיזכר בכל אותם אידיאלים שעליהם גדלנו כילדים, שגרמו לנו לעשות את מה שאנחנו עושים היום. אומנם יש סיבה טובה לכך שהעתיד צופן בחובו ריבוי של דברים שליליים. עם-זאת, בל ניתן לאופטימיות להישכח, משום שטרם עבר זמנה. בטוחני שאם נאמין מספיק חזק באופטימיות, על-אף הציניות שמסביב, סביר להניח שבבליל הדברים הצפויים לנו בעתיד, יקרו גם דבר אחד או שניים חיוביים.
