בנרי לא עבד על עבודי

הנה סיפור שיעזור לכם להבין מדוע לעורכי דין, כמקצוע וככלל, יש שם לא ממש טוב (ויש שיטענו שזהו ביטוי עדין מאוד). אז נכון, מדובר במקרה ספציפי ואולי קיצוני, אך יש בו כמה וכמה מרכיבים שמאפיינים לא מעט מעורכי הדין בישראל: רדיפת בצע, הטעיית לקוחות, ניפוח תביעות ושימוש לרעה בהליכי בית משפט. סבטלנה בורובסקי עלתה ארצה מחבר העמים בשנת 2001. בשנת 2006 פנתה אל עו"ד ניק בנרי, עולה ותיק יותר, כדי שייצג אותה בתביעה נגד חברת לאופר בה הועסקה. הסכם שכר הטירחה ביניהם נחתם ברוסית על טופס סטנדרטי, אך נוספו בו קטעים בכתב-ידו של בנרי. הקטע הראשון שנוסף בכתב-יד היה התחייבות של בורובסקי לשלם לבנרי 45% מסכום הזכייה או מהסכום שיפסוק בית המשפט. קטע מעורר תהיות בפני עצמו, שכן מדובר בשכר טירחה אסטרונומי ויותר מכפול מן המקובל. אבל בורובסקי חתמה, ולא טענה שבנרי הטעה אותה. הקטע השני הוא פיסקה שלמה: "אם אני אסגור עניין עם הנתבעים מאחורי הגב של העו"ד, כלומר אגיע עם הנתבעים לפשרה ללא השתתפותו של עו"ד, אז מתחייבת לשלם לו שכ"ט בשיעור 15,000 דולרים ארה"ב בתוך 10 ימים מיום דרישתו". על הפיסקה הזו, שהיא עוד יותר יוצאת דופן, בורובסקי אינה חתומה.

הטעיה או זיוף

בשלב מסוים הפסיקה בורובסקי את התקשרותה עם בנרי, פנתה לעורכת דין אחרת וזו סגרה עם לאופר על פשרה בסך 4,000 שקל בלבד. בא בנרי וטען, כי בורובסקי מחויבת לשלם לו 15,000 דולר, לפי אותה תוספת להסכם. בורובסקי טענה, באמצעות עו"ד יצחק סבג, כי הפיסקה המדוברת נוספה בידי בנרי ללא הסכמתה, ומכל מקום - אין זה סביר שהיא תשלם לו 63,750 שקל (סכום תביעתו) כאשר כל שקיבלה היה 4,000 שקל. שופטת בית משפט השלום ברחובות, איריס לושי-עבודי, קבעה (1.2.12) שורה של ממצאים קשים נגד בנרי. לדבריה, הוא הוסיף את הפיסקה הנדונה ללא ידיעתה של בורובסקי או לכל הפחות ללא הסכמתה - שכן גירסתה של בורובסקי בעניין הייתה עקבית ואמינה. לעומת זאת, דחתה לושי-עבודי את טענתו של בנרי, לפיה חתימתה של בורובסקי בשולי התוספת הראשונה מהווה גם אישור שלה לתוספת השנייה. כעורך דין, היא מעירה ביובש, היה עליו לדאוג שמרשתו תחתום על אותה פיסקה, שהוא עצמו הגדיר אותה כמרכיב מרכזי בהסכם. אם להשתמש במילים יותר חריפות משל לושי-עבודי, הרי שבנרי היטעה את בורובסקי במקרה הטוב או זייף את ההסכם במקרה הגרוע, ובהתבסס על מסמך פגום זה - ניסה להוציא ממנה עשרות אלפי שקלים. מדובר פה, על-פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, לא רק בעבירות אתיות מן החמורות שיש, אלא גם בעבירות פליליות. לושי-עבודי מציינת, כי בנרי ניסה להוכיח שלמעשה בורובסקי קיבלה מלאופר סכום גדול יותר - אך נכשל בכך. הטענה הזו שלו נוגדת את הודעתם של הצדדים לבית הדין לעבודה, ושוב נרשה לעצמנו הערה בשולי פסק הדין: אולי בנרי סבר, שכשם שהוא מגיש מסמכים שמהימנותם מפוקפקת - כך נוהגים גם אחרים. לושי-עבודי מציינת, כי מפרוטוקול הדיון בבית הדין יש אינדיקציה לכך שלאופר הציעה לבורובסקי 5,920 שקל, והיה זה בנרי שיעץ לה שלא להסכים.

מגיש תביעות מנופחות

בנרי טען, כי הוא סבור שאם היה ממשיך לטפל בעניינה של בורובסקי, היא הייתה מקבלת 45,000 שקל. לושי-עבודי תהתה על מה הוא מבסס את דעתו, אך בנרי הסתפק בהפניה לפסיקה אותה כלל לא הגיש לבית המשפט. רק בסיכומים הוא הזכיר פסק דין ספציפי, אך "לא הגיש את פסק הדין ואף לא התייחס לעובדותיו בהשוואה לעובדות בענייננו". לאור כל זאת, אומרת לושי-עבודי, מאחר שבורובסקי קיבלה רק 4,000 שקל - ספק אם היה מקום לאכוף את הסכם שכר הטירחה, אפילו אם היה נקבע שהוא מחייב. מאחר שבנרי בכל זאת עשה משהו בעניינה של בורובסקי, זיכתה אותו לושי-עבודי ב-45% מהסכום שקיבלה מרשתו-לשעבר, דהיינו 1,800 שקל. אך לושי-עבודי טרם גמרה עם בנרי. בסעיף האחרון של פסק הדין היא קובעת, שמדובר בתביעת סרק ויש לחייב את בנרי בתשלום הוצאות למרות שהוא לכאורה הצד הזוכה. לא רק שבנרי התעקש לנהל את ההליך עד תומו למרות שהוצע לו לא אחת להסתפק באותם 1,800 שקל, אלא שלושי-עבודי מוצאת עוד נסיבות לחובתו: "לאור התנהלותו הכללית בדיונים אלה של התובע - שהינו עורך דין במקצועו - וכן העובדה כי הלה ביסס תביעתו על סעיף שהוסף על ידיו ללא הסכמת הנתבעת, אני מחייבת את התובע בהוצאות ההליך בסך 15,000 שקל". ויש לה עוד מהלומה אחת: "התובע לא הכחיש בחקירתו כי מירב התביעות שהוגשו על ידו עד כה לבתי הדין לעבודה נופחו לסכומים גבוהים ביותר, וכי בסופו של עניין נפסקו לטובת מרשיו סכומים נמוכים בעשרות מונים. כמו-כן, התובע לא הכחיש כי תביעה דומה אחרת שהגיש לתשלום שכר טירחה בבית משפט זה נדחתה, תוך שכבוד השופט ח' פינשטיין מתח ביקורת קשה על התנהלותו של התובע מול לקוחותיו, ובנוסף לכך הובאו דוגמאות נוספות להתנהלותו של התובע בהליכים אחרים להם היה צד".