'עד מתי?' ולא מפי פז"מניקית

1,200,000 הרוגים. 30,000,000 פצועים. 518,000,000,000 דולר. נשמע לכם כמו תוצאותיה של מלחמה עקובה מדם? תתפלאו לשמוע (או שלא?), אבל אין כמעט איש שקורא לילד בשמו ונותן לרשימה זו את התואר הראוי לה - מלחמה. אני מדברת על לא אחרת מאשר מציאות תאונות הדרכים. תאונות דרכים. צמד מילים יפה למציאות מזעזעת. כמעט שכתבתי תופעה מזעזעת, אך כאן בדיוק מונחת הטעות שלנו; זו אינה תופעה, אלא מציאות שכאן כדי להישאר, במידה שלא נשנה מדרכינו הרעות. תאונות דרכים פגעו וממשיכות לפגוע בכל אדם באשר הוא, במישור כזה או אחר, במשפחה הקרובה או הרחוקה, בחברים ובאהובים. הן מפרקות משפחות - נפשית ופיזית, פוגעות בעצמאותו של האדם, בשמחת החיים שלו וביכולת שלו לסמוך על סביבתו. הן גורמות לפציעות ברמות שונות ולמוות מיותר, סתמי וכואב. אז למה בעצם מתרחשות התאונות? כי הוא נהג אחרי ש'קצת' שתה, כי היא בדיוק הייתה חייבת למרוח לק, כי באותה שנייה נפל לילד המוצץ, כי הם לא ישנו כל הלילה, כי הוא הסתכל רק לרגע בפלאפון... בשורה התחתונה - תאונה. כאב לב. איברים שבורים. מוות. עכשיו יגיעו אלו שיקפצו ויאמרו שכל אחד מאתנו חייב לפקוח עיניים ולנהוג במשנה זהירות, עבור עצמו ועבור אלו שסביבו. נכון, מסכימה לגמרי. אך ישנה תחושה שגם מלמעלה מישהו צריך להרים את הכפפה. לא, אני לא מדברת על היושב במרומים, אלא על בית מחוקקינו - הכנסת. רפורמה חייבת להתבצע גם ברמה המדינית, באמצעות חקיקה שתהווה גורם הרתעה ראוי לנהגים ולהולכי הרגל כאחד. לא ייתכן שנהג הדורס נערה בת 12 ומשאיר אותה במצב צמח לכל חייה, לא נכנס למאסר כלל אלא נידון רק ל-600 שעות (!) עבודות שירות, קנס בסך 1,000 שקלים ושלילת-רישיון למשך שש שנים. זה הדהים אתכם? בואו ננסה שוב: שוטר שפצע באורח קשה נער בן 14, קיבל שלושה חודשי עבודות שירות (כן, כן) בתוספת קנס בסך 2,000 שקלים ושלילת-רישיון למשך ארבע שנים. זהו ערכו של חיי אדם - כמה אלפי שקלים ועבודות שירות מצומצמות? מה קורה לנו? שינוי תודעתי וגם שינוי מדיני כשם שברור לממשלה בצורה חד-משמעית שעליה להילחם בטרור ולמנוע התרחשותם של פיגועים על-ידי מחבלים מתאבדים, כך צריכה היא לדאוג לתושביה מפני עצמם. לא ייתכן שארגון פרטי כמו "אור ירוק" ייאלץ לשאת על כתפיו את כל כובד האחריות על הרגלי-הנהיגה של הנהגים הטריים. וגם אם יתמיד הוא בהסברה לצעירים - מה יעלה בגורלם של הנהגים הוותיקים, שעם הזמן החולף נוטים להקל ראש באופן נהיגתם? כבר מספר שנים שאנו שומעים על כוונות לשינויי חקיקה - אם זה נושא בחינת התיאוריה שתדרוש קורס מקדים ואם זו סוגיית הארכת תקופת המלווה, אך במקום שבני הנוער יברכו על יוזמות אלו ויבינו עד כמה הן עשויות לשמור על חיי משפחותיהם וחייהם שלהם, כולם מתרחקים מהן כמו מאש ומייחלים שהן לא תיפולנה בחלקם. חייב להיעשות שינוי תודעתי ומדיני גם יחד, על-מנת שהרצח ההמוני בכבישים ייפסק ומהר, אחרת לא יעבור זמן רב ואנו נכחיד את עצמנו. וכפי שכותב עידן עמדי באלבומו שיצא זה עתה: "יצאתי לחיות ולנשום בעיקר": כולנו רוצים להגשים את עצמנו. כולנו רוצים להקים משפחה ולגדל ילדים. כולנו רוצים להזדקן בכבוד. ובשביל זה, כצעד ראשון, עלינו לחיות.