מנהג מעניין נהגו יהודי תוניסיה בערב טו בשבט, ויש הממשיכים אותו גם כאן בישראל, הוא קיום טקס הבשישה שכולו נסב על ארץ ישראל וסמליה, במטרה לרענן את הקשר ולהדקו ולהזכיר את ישיבת הארעי בגולה. בכך עודדו את הקהילה וקירבוה רעיונית לחיי הטבע של ארץ הבחירה. הקהילה יחסה חשיבות מרובה לטקס הבשישה, בו התאחדו בגשמי וברוחני עם ההרים והגבעות, העמקים והשדות על-ידי אכילת שבע המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
טו בשבט במסורת ישראל הוא כמדומני מועד יחידאי בין תרבויות העולם, הקובע 'ראש השנה לאילן'. במהלך הדורות נוסף למועד זה נופך מיוחד על-ידי התמקדות בטבע. יש בכך כדי ללמדנו פרק מאלף בחובת האדם, המתבקש לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם, אלא גם הגנה על הטבע וגידולי השדה. כמאמר חכמים: 'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים הם... תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (קהלת רבא ט')
רוב קהילות ישראל בגולה, נהגו לציין את טו בשבט כיום המשמר את הקשר הרציף עם ארץ ישראל וגידוליה. במיוחד, יום זה הפך חגיגי במסגרת המשפחה ברוב ארצות הגולה שעטפו גיאוגרפית את ארץ ישראל ובכללם תוניסיה, בה ציינו את טו בשבט ברוב פאר והדר. זאת משום הדמיון במזג האוויר ותדירות ההגעה של השד"רים (שלוחי דרבנן) שהביאו 'בכנפיהם את ריחה' של ארץ ישראל.
כיצד נחוג ערב ט"ו בשבט בתוניסיה? נהגו לכנס את כל המשפחה, ויחד בישיבה חגיגית סביב שולחן ערוך, קיימו את טקס ה'בשישה' (בחישה)- סוג של מאכל שכולו מורכב משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל ועל-פי סוגיהם בקבלה. ההכנות לטקס ארכו כשבוע ימים שקדמו למועד. תחילה נטלו זירעוני חיטה ושעורה, קלו אותם וטחנום במטחנת הקמח, תרו אחר כל סוגי הפרות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. במקום גפן רכשו צימוקים. במקום תאנה-דבלות, רימונים, שמן זית המסמל את הזיתים ותמרים. לכל המפרט החקלאי נוסף גם מפתח חדש.
בשנים שהגיעו שד"רים מארץ ישראל, והביאו באמתחתם מפירות הארץ, אפפה את הקהילה שמחה רבה. הפירות נגנזו בקפידה, אצל ראש הקהילה וחולקו בבוקרו של יום י"ד שבט בתפילת שחרית בבית הכנסת (די בחצי דבלה כדי להשרות שמחה מושלמת).
בערב טו בשבט, התכנסה כל המשפחה בבית מוקדם מהרגיל, על-מנת להותיר את החלל החיצון רק לעצים ולגידולי השדה. זכורני בילדותי במושב ברכיה, לשאלתי, מדוע צריכים להיות ספונים מוקדם בבית, השיבני אבי ע"ה, כדי לא להפריע לעצים להתנשק. בבגרותי הבנתי את עוצמתו של משפט קצר זה, שביטא את שילוב הרוח והחומר הדרים בכפיפה אחת בעץ השדה.
המשפחה התיישבה סביב שולחן שבו הוכנה קערה מהודרת ובה קמח מאותם חיטים ושעורים. סביב הקערה הונחו קעריות מלאות באותם פרות ולצידן קנקן שמן זית מפואר ולידו הונח מפתח חדש, שטוף היטב.
ראש המשפחה נטל בידו הימנית את המפתח, המסמל פתח לשנה חדשה, והעמידו במרכז הקערה. המבוגר השני במשפחה נטל את שמן הזית ויצק לתוך הקערה. כך החלה הבחישה. תוך כדי כך, ראש המשפחה בירך את אילנות ארץ ישראל שמהם תמשך הברכה לכל אילנות העולם ושלח להם את אהבתו, איחל להם שבשנה זו לא יאונה להם כל רע, שהשמש תזרח עליהם ללבלוב עליהם, שענפיהם לא ישברו ברוח, שיצמיחו פירות טובים ומתוקים. המשיך, שהשנה תהיה ברוכה בגשמים, שיתמלאו התהומות ובורות המים ומשמי ארץ ישראל יתברך כל העולם בגשמי ברכה ולא גשמי זעף. מכאן הוא פונה למשפחתו ומברך כל אחד לפי צרכו. בשלב זה, כל אחד מבני המשפחה לוקח פרי אחד ומקשט בו את הקערה.
זקני העדה יודעים לספר, שהיו משפחות שנהגו לעשות את כל ההכנות בחשאי ולא הכניסו ליום הטקס שום אדם זר חוץ למשפחה הגרעינית, נראה שמנהג זה הוא שריד מימי גירוש היהודים מספרד שחששו מפני המרנוס-אלה שהמירו את דתם, שמא ימסרום לשלטונות.
בסיום הטקס כל אחד מבני המשפחה ניגש לקערה עם כפית וצלוחית ונוטל מהבלילה ומהפירות האהובים עליו לא לפני שהוא מעלה את זכר ארץ ישראל בליבו.
