כשהייתי בן שש או שבע לקח אותי סבא שלי, ר' יעקב משה דיקמן ז"ל, לראשונה לבית הכנסת. סבא הביא אותי לקומה השנייה של בניין בי"ס בית יעקב ברח' מיכאל שבחיפה. שם, בתוך חדר, התכנס מניין של אנשים מבוגרים בעלי פנים חרושות בקמטים, שעומקם העיד יותר מכל על שנות הזעם שעברו באירופה, ועל מה שהותירו "שם". אני הייתי הילד הקטן היחיד בחדר.
בכל שבת, מיד לאחר התפילה, היינו עוברים חזרה את הכביש לכיוון ביתם של סבא וסבתא. שם קידשנו על היין, בצענו פרוסת חלה, אכלנו דגים ושאר מטעמים ממטבחה של סבתא. או אז, היה סבא מתיישב בכורסה, ושולח ידו אל הטרנזיסטור הקטן ומקשיב לתוכנית החזנות לה ציפה כל השבוע. כילד להורים שאינם שומרי תורה ומצוות, לא ראיתי בפעולה זו משהו יוצא דופן. יחד הלכנו לתפילה. יחד קדשנו ושרנו מזמורי שבת בנוסח ובניגונים של חסידות ויז'ניץ ויחד גם האזנו לרדיו בשבת.
חלפו להם הימים, ואני באופן לא מתוכנן (לפחות לא מצד המשפחה) מצאתי את דרכי מבית הספר הדתי אליו נשלחתי ("כדי שאדע מהי יהדות" כפי שאמרה אמא), לסניף בני עקיבא שממנו הגעתי לישיבה התיכונית ולאחריה לישיבה הגבוהה. היום כשאני נזכר בסבא ובמנהגיו מידי שבת, הללו נראים לי כלקוחים מתיאטרון אבסורד. רדיו בשבת אחרי התפילה?? ועוד חזנות?!
לקרוא בכל יום במקדש עם כל האהבה הגדולה לסבא, אין לי מילה אחת להגנתו של המעשה. כשאני חושב על כך לעצמי, ברור לי שהכל בגלל המלחמה ההיא. שם התערערו מערכות היחסים שבין סבא והבורא. הרוח הרעה שעברה על האנשים השתלטה גם על יסודות האמונה שלו. מצד שני, אני יודע כי אלמלא הוא, אלמלא אותם ביקורים בבית הכנסת יחד איתו, אני לא הייתי אני. בית הכנסת של סבא היה זה שהוביל אותי, בסופו של דבר, אל בית המדרש.
נזכרתי בסבא מאחר שהשבת אנו קוראים את עשרת הדברות. שנה אחר שנה מרגש אותי מעמד קריאת עשרת הדברות בבית הכנסת, ולו משום שיש בו מעין קבלה מחודשת של התורה. קולו של בעל הקורא מצטרף לקול ההולך ומהדהד מאז מעמד הר סיני ועד עתה ואומר: "אנכי ה' אלוקיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וכו'.
לא מדובר בעניין סמנטי בלבד. חשיבותן של עשרת הדברות עמדה לנגד עיניהם של חכמים בכל הדורות והדבר אף גרם להם, בשלב מסוים, לתקן תקנה המחייבת לקרוא בבית המקדש את עשרת הדברות בכל יום ויום (מסכת תמיד ה', א'). לשאלה מדוע עשו כן, עונה הרמב"ם: "הטעם שקוראים עשרת הדברים בכל יום מפני שהם יסוד הציווי ותחילתו".
לאחר החורבן היה מי שביקש להעביר את התקנה אל בית הכנסת, אולם "כבר בטלום מפני תרעומת המינים". התלמוד הירושלמי מבהיר מהו אותו חשש מפני תרעומת המינים: "ומפני מה אין קוראים אותן? מפני טענת המינים, שלא יהיו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני". חכמים ביטלו את התקנה בשל החשש לעיוות התורה ולהעדפתן של עשרת הדברות על פני כל שאר הציוויים שבתורה. הם הבינו, כי יהיה מי שירצה לראות בעשרת הדברים עיקר הגובר על כל השאר. אגב, כיום אנו יודעים כי חששם זה של חכמים לא היה לשווא. לתפילין שנמצאו במערות קומראן הוכנסו, במקום הפרשיות הנהוגות, פסוקי עשרת הדברות.
לסתום הפתחים המביאים לאמונה רעה החשש מפני העדפתן של הדברות הוביל גם למחלוקת הלכתית הנוגעת לשאלה האם יש לעמוד בעת קריאתן בבית הכנסת. באחת מתשובותיו כותב הרמב"ם, כי אין לעמוד בעת קריאתן, שלא ייראה כאילו הן עדיפות על חלקים אחרים בתורה: "בכל מקום שמנהגם לעמוד, צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות... וזה רע עד מאוד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה... וכבר ביארו, שאין הפרש בין המכחיש התורה כולה או מכחיש פסוק אחד ואומר: משה מפי עצמו אמרו. והיה מן המינים מי שהאמין, שאין מן השמים אלא עשרת הדברות וששאר התורה משה מפי עצמו אמרו, ולכן ביטלו קריאתן בכל יום. ואסור בשום פנים לעשות בתורה מקצתה מעולה ממקצתה". (תשובות הרמב"ם, סימן רס"ג).
היו כאלה שחלקו על הרמב"ם תוך שציינו כי גם הוא עצמו מנה י"ג עיקרי אמונה, שהם כאילו עדיפים על פני כל השאר. כך או אחרת, ברור, כי מה שהנחה את חכמים בכל הדורות היה חשש מצמיחתה של יהדות חלקית, מדולדלת וחסרה, הבוחרת לה חלקים מסוימים מהתורה ממניעים פולקלוריסטיים או תרבותיים. מצד שני, בעוד חכמים פחדו מאפשרות בה התורה תיעשה קרעים. אי-אפשר להתעלם מהתרומה העצומה שתרמה במשך הדורות ההקפדה רק על עיקרי תורה ומצוות. למרות שלא מדובר בתורה שלמה, יש כאן בסיס התפתחותי עמוק השומר על הגחלת ומחבר אל נקודת הזהות הפנימית.
