הבעיה שיש לנו כחברה מודרנית ושוויונית עם בתי הדין הרבניים היא בעיה אמיתית. הבעיה דורשת לימוד, העמקה, והתמודדות אמיתית ורצינית. התמודדות כזו לא תתרחש לעולם, כל עוד הבעיה משמשת כחרב בידי לוחמות הג'יהאד הפמיניסטי. כך למשל, בדיון בתוכנית שישי בחמש אל מול ד"ר ראול רודריגז, טענה ח"כ
זהבה גלאון כי יש "עשרות אלפי, ואולי מאות אלפי עגונות". (בדיקה פשוטה של מספר הזוגות המתגרשים תעיד עד כמה המספרים מופרכים), כך פרסמה לאחרונה ד"ר
אורית קמיר, הצעה חדשה למאבק מול ועדת שניט - להיאבק למען נישואין אזרחיים, וכך ענו והדהדו אחרות: "אסטרטגיה מצוינת!".
באורח פלא, פרופ' רות הלפרין קדרי מהמרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רות ועמנואל רקמן באוניברסיטת בר-אילן פרסמה בדיוק בימים אלו נתונים על עגינות, ועל כשלים בטיפול בסרבני גט. ומיד החרתה החזיקה אחריה גם ד"ר דפנה הקר, חברת ועדת שניט, שיצאה נגד מסקנות הוועדה שהייתה חברה בה.
חזקת הגיל הרך - שימור השריד הארכאי מעולם פטריארכאלי מה הקשר בין נישואין אזרחיים ובין ועדת שניט? מה הקשר בין חולאי בתי הדין הרבניים ובין ילדים? - זהו, שאין שום קשר. אבל הטיעון מושמע מסיבות ברורות. דיני האחריות ההורית הוסדרו באורח שוויוני ומודרני כבר בכל מקום בעולם. יש לכן בעיה אמיתית לפמיניסטיות הרדיקליות הנלחמות ברפורמה ובעד שימור חזקת הגיל הרך, השריד הארכאי מעולם פטריארכאלי שאינו קיים עוד: איך יכול להיות שמה שהתגלה כנכון ומתאים לכל הילדים בעולם, לא מתאים דווקא לילדים בישראל?
הנפנוף בדגל בתי הדין הרבניים אינו סתמי. מוט הדגל הוא בדיוק המקל שרוצה הג'יהאד הפמיניסטי לתחוב בגלגלי הקדמה. הטענה המושמעת היא שאי-אפשר לעשות מודרניזציה של האחריות ההורית, בגלל בתי הדין הרבניים. ישראל היא שונה בגלל שיש בה בתי דין רבניים. לילדים שלנו מגיע פחות, בגלל שיש לנו בתי דין רבניים. וחוזר חלילה אד אינפיניטום.
איזון הפגיעה בנשים בביה"ד הרבניים באמצעות פגיעה בילדים לדעת המתנגדות צריך לאזן את הפגיעה בנשים בבתי הדין הרבניים, באמצעות פגיעה בילדים. מאזן האימה המוצע הוא פשוט, נורא ומפחיד: קודם שנטפל במורסה של בתי הדין הרבניים, ורק אז נטפל במורסה של חזקת הגיל הרך. אלא שאין קשר בין הטענה ובין המציאות. כשם שהטענה שיש מאות אלפי עגונות היא מופרכת על פניה, כשם שהטענה שבתי הדין הרבניים רעים לנשים וטובים לגברים היא עובדתית לא נכונה, גם הטענות המוזרות שיש להילחם בבעיית העגונות באמצעות הנהגת נישואין אזרחיים הן קשקוש מוחלט.
הסיבה היא שגם גבר ואישה שהתחתנו בנישואין אזרחיים, בנישואי פאראגוואי, או בנישואי קפריסין, יזדקקו לבתי הדין הרבניים כדי להתגרש, אם הם רוצים להחשב כפנויים על-פי ההלכה. הבעיה היא לא בבתי הדין הרבניים, אלא בפונים אליו. כל זוג יהודי שנפרד, ולא חשוב אם הוא גר בארצות הברית, בצרפת, או במונגוליה, ולא חשוב אם הוא התחתן על-פי חוקי המדינה הזו, או על-פי חוקים אחרים, עלול להיחשב עדיין כנשוי על-פי ההלכה. אם אחד מבני הזוג רוצה הכשר הלכתי לפרידה, הוא יהיה חייב לפנות לבית דין רבני.
ללוחמות בעד שימור החוקים הארכאיים זה לא באמת משנה. עבורן, שימור הסטטוס קוו בבתי הדין הרבניים חשוב, לא פחות משהוא חשוב לראשי האורתודוקסיה. עבורן, כל עוד בתי הדין הרבניים קיימים, אפשר יהיה לנפנף בבעיית העגונות כדי לעצור כל מהלך של קדמה. צריך לטפל בבעיית בתי הדין הרבניים. אבל, כדי שהטיפול יצליח, חייבים קודם כל לסלק מהמשוואה את אלו שיש להן אינטרס בשימור הבעיה.
