יש דין ויש דיין

בלב פסק הדין בנושא אילנה דיין וסרן ר' עומדים הערכים של חופש הביטוי וחופש העיתונות. כפי שאומר המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, קצת מוזר שצריך להזכיר אותם בישראל של 2012, אך זה המצב. לצד זאת מדגיש בית המשפט העליון שלא מדובר בחופש מוחלט, כפי ששום חופש אינו מוחלט, ויש לאזן אותם בין היתר אל מול זכותו של אדם לשם טוב. דומה שיש כאן איתות משמעותי לחברי הכנסת שאצים-רצים להחמיר את חוק לשון הרע. בית המשפט העליון אומר: חופש הביטוי וחופש העיתונות הם ערכי-על, שצריך סיבות טובות מאוד כדי לפגוע בהם. ריבלין אף מרחיק לכת בקובעו, כי כאשר חופש הביטוי יתנגש מול ערך במשקל זהה - יגבר חופש הביטוי. האם בית המשפט העליון יפסול את חוק לשון הרע המחמיר, אם וכאשר ייחקק? הסיכויים לכך גדולים היום יותר מאשר אתמול.

אחת ההגנות בחוק לשון הרע עוסקת בכך שעל המפרסם חלה חובה לפרסם את הדברים. לפני 40 שנה קבע בית המשפט העליון ("הלכת הארץ"), כי עיתונאי אינו חייב לפרסם מידע המצוי בידיו, אלא עליו להעבירו לרשויות המוסמכות. כעת מבטל בית המשפט העליון הלכה זו באומרו, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם תפקידו של עיתונאי בעולם המודרני. בית המשפט העליון קובע כעת במפורש, כי חובתו של עיתונאי להביא לידיעת הציבור מידע על ליקויים, לצד מידע חדשותי שוטף. הוא מדגיש את חשיבותה של חובה זו ואת היותה חלק בלתי נפרד מנשמת אפה של העיתונות החופשית. השופט יצחק עמית נתן לכך ביטוי נאה באומרו, שמדובר בחובה מוסרית-חברתית. זוהי אמירה חשובה, שכן היא מציבה את העיתונאי כבעל מעמד כלפי כלל הציבור, ולא רק כלפי עצמו ומקום עבודתו. לצד המעמד הזה יש אחריות, עליה נעמוד מיד.

קביעה עקרונית חשובה נוספת של בית המשפט העליון היא, שבחינת האמת בפרסום תיעשה על-פי האמת לשעתה ולא על-פי האמת המאוחרת והמוחלטת. זוהי קביעה כמעט מובנת מאליה, אך מתברר שהיה צורך לשוב ולחדד אותה. אין לצפות מעיתונאי להמתין עד שהעובדות יהיו ברורות לחלוטין, שכן הדבר נוגד את לב-ליבה של העבודה העיתונאית. הוא איננו בית משפט ואיננו צריך להיות כזה; עליו לדווח את האמת כפי שהיא בזמן הפרסום. גם בקביעה זו ניתן לראות רמז למה שמתחולל בכנסת. היוזמה לאסור פרסום שמו של חשוד בטרם חלפו 48 שעות ממעצרו, מעבר להיותה בלתי ניתנת ליישום ופוגעת בעיקרון פומביות הדיון, מתנגשת כעת גם עם עיקרון האמת לשעתה. במקרה של ר', הסתמכה אילנה דיין על כתב האישום שהוגש נגדו - ודי היה בכך, למרות שהוא זוכה כעבור שנה. על פניו, אין כל הבדל בין מצב זה לבין מצב בו אדם נעצר. תיאור החשדות נגדו הם האמת לשעתה, בדיוק כמו שתיאור ההאשמות - שהם הרבה יותר מאשר חשדות - מהווים אמת לשעתה.

לצד כל אלו, התקשורת אינה יכולה ואינה צריכה לצאת בחגיגות בלתי מרוסנות. בית המשפט העליון מדגיש מספר פעמים את חובתה לנהוג באחריות ובזהירות, בשל הכוח הרב המצוי בידיה. השופט עוזי פוגלמן הוא המרחיב ביותר בנושא זה וקובע, ש"עיתונות זהירה ואחראית" היא שתיהנה מהגנת תום הלב במקרה של פרסום שגוי שאינו זדוני. הוא אף נותן שורה של מבחני עזר מצטברים, אשר רק בהתקיימם תינתן הגנת תום הלב. כדאי מאוד לכל עורך ולכל עיתונאי לקרוא ולהפנים את הדברים, משום שחלקים ניכרים של התקשורת הישראלית אינם עומדים בהם. בהקשר זה כדאי להעיר, כי שוב אנו מוצאים רמיזה למתחולל בכנסת. ח"כ יריב לוין מדבר, בדברי ההסבר לאחת מההצעות להחמיר את חוק לשון הרע, על מתן אפשרות לתגובה מראש ועל החובה לפרסמה במלואה. פוגלמן מסכים עם החלק הראשון ושולל את השני: תמצית גירסתו של הנפגע, הוא קובע, מספיקה בהחלט. השופט אליעזר ריבלין תרם לדיון את שאלת העריכה. הוא מסכים שאי-אפשר לפרסם הכל ויש צורך בעריכה וגם בשימוש באילוסטרציה. אבל - הוא מדגיש - העריכה חייבת להיות מקצועית ועניינית. משמע: אם בית המשפט ישתכנע שהעריכה הייתה מגמתית, לא יוכל אמצעי התקשורת לטעון "בסך-הכל ערכתי".

השופט שייכנס בעוד שבועיים לבית המשפט העליון זוכה לקבלת פנים קרה מצד חבריו החדשים. פסק הדין של ריבלין, פוגלמן ועמית אומנם מתייחס לפסק דינו של סולברג פעמים בודדות בלבד ובלשון מכבדת ומתונה, אך אינו מותיר מקום לספק: השופט הצעיר הוא השמרן הדבק בהלכה שאבד עליה הכלח (כלשונו של ריבלין), בעוד עמיתיו הוותיקים הם הערים לזמנים המשתנים ולצרכים שהם מביאים איתם.