אמן גרפיטי אנונימי רשם בפחית ספריי על אחד מקירות הלבנים של העיר ניו-יורק את המשפט האלמותי "Stop the World - I Want to Get Off", "עיצרו את העולם, אני רוצה לרדת". הגרפיטי הזה נודע בעולם בזכותם של היוצרים אנטוני ניולי ולסלי בריקוסי שהפכו אותו לכותרת המחזמר שלהם שהתרחש במעין קרקס והיה ללהיט בשנות השישים של המאה הקודמת. לו הייתי אמן גרפיטי, הייתי שב וכותב את היצירה בת שמונה המילים האלה שוב על כל קיר וקיר מקירות 2012.
לא חשבתי על כך עד היום אף על-פי שהעולם המציא בידי הזדמנויות אין ספור להצדיק את הגעגועים לעולם אחר. אבל הנה שתי אצבעות, שהורמו עכשיו בניו-יורק, האצבע הצרדה הרוסית והאצבע הצרדה הסינית שהטילו ווטו על ההחלטה התובעת לסלק את אסד שידיו מלאו דם מניהול כפייתי של בית המטבחיים הסורי, הקפיצו לעיני את הגרפיטי הנושן הזה.
שיתוקו הגמור של עצב המוסר במוח
הפולמוס האקדמי אם הפלנטה שלנו היא הטובה בעולמות האפשריים או הרעה בהם, מוכרע אינטלקטואלית כל יום מחדש, אבל מפני שאין סיכוי ידוע להסיק את המסקנה המתבקשת מן ההכרעה הזאת, אנחנו נשארים כאן ומתווכחים בלי לאות להנאתנו מי צדק יותר לייבניץ האופטימי או שופנהואר הפסימי. עכשיו באה הפסיכולוגיה ומביסה את הפילוסופיה.
נפשית, אי-אפשר עוד להישאר בעולם בו שליט של המאה העשרים ואחת מתגרה לבדו בכל העולם העובד את אלוהי זכויות האדם והערכים האוניברסאליים ומפגיז בתי מגורים של בני עמו כאילו אינם אלא מטרות דמה למתלמדי ארטילריה, ויורה בהמון מוחה כאילו כל איש ואישה וילד בו משול כתן שוטה שאחת דתו להישמד, והעולם כבול בחוקי משחק נורא בו אצבע אינטרסנטית גוברת על כל הזרועות הנטויות בעולם.
בסופו של דבר כל החברים במועדון מועצת הביטחון אינם טובים יותר מן הרוסים ומין הסינים. הם מקדשים בלי עכבות את הפרוטוקול המתיר את שיתוקו הגמור של עצב המוסר במוח של האומות וכשחברות מועצה לובשות תדהמה ואומרות שהאצבעות שקשרו את ידיהן הן אצבעות מגעילות, הן נענות בצדק כי כל האצבעות מגעילות, גם שלהן שהצביעו סנקציות רק כדי להסוות את האמת הערומה כי אין להן שום כוונה להפשיל שרוולים, להיכנס למערכה ולעצור את הרוצח, להציל את הנרצחים ולהפסיק את השערורייה של הצביעות המתחסדת.
הסנקציות - נתיב הבריחה מאחריות
הסנקציות של המעצמות הנאורות והנחושות רטורית, הן נתיב הבריחה הצדקני מן האחריות. הן ה"כאילו" של השבועה להגיב תגובה של ממש שתבלום את קריאת התגר על אלוהים ואדם על-ידי רודן שאיננו יודע לקרא שתי מילים "לא תרצח" אף על-פי שהוא עטור תואר דוקטור.
איך מלמדים ילדים להאמין במשהו בעולם מעין זה? הם יגדלו מנוגבים מכל התחייבות למלא אחר המצוות, והערכים, והמידות, והאמת, והטוב והחיים. הם יהיו יורשים מפוקחים של היפוקריטים כוחניים שהסוו את אמונתם המוחלטת בקדושת האנרגיה הזורמת באמצעות כינוסי גינוי של האלים שהם עובדים מהכרה ומחמדה. הם יבוזו בליבם להעמדת הפנים ויסירו בלי ייסורי מצפון אידילי-פואטי את חזות הרחימאים מפניהם ויפרקו את עשרת הדברות לאבני מוזאיקה של לוח זיכרון לאילוזיה של סיני. אני רוצה לרדת מעולם שזה מה שמחכה לו מחר.
הם שומעים, ילדינו, את השטף ואת הדלף המשוחרר מריגושים סובייקטיביים עד זרה של דיוני מלומדים פרשנים ומומחים אנליטיים בשאלה הגורלית את מי משרת ההרג הסורי, ולמי זה טוב, ולמה אין להיחפז לסלק את הרוצח מן השלטון כשאין ערובה שרוצח נורא ממנו מחכה בפינה כמו תמיד בדברי הימים.
הם יתבוננו באולפנים בהם מכונסים הפנלים הסטריליים האלה ובתמונות שצולמו בפלפונים החתרניים זבי הדם והלומי הזוועה, ויאמרו שאם זה טיבו של מין האדם- יהיה נא זה גורלו, כי הרי אין, לא בשמים ולא בארץ, מי שיכול להתרשם מן האילוזיה של עולם צדק ייבנה, וכל מה שאמרו נביאים, לא אמרו אלא כדי להוכיח כי מלכים הם המשליכים מאז ומעולם נביאים לבור ולא היה עוד, וגם לא יהיה שיקרה להפך, ונביאים ישליכו מלכים לבתי הכלא. זה הדור העלול לקום לנו. מי רוצה להיות כאן כשהם ימשלו על-פי המורשת שהורשנו להם?
היו חטאים כבדים עשרות אלפי מונים מן החטא הסורי בעולם. היו פשעים שאי-אפשר להשוות בינם לבין פשעי דמשק. היו רוצחים שהניפו את חרמשו של מלאך המוות ויצאו לקציר אדם נורא שבעתיים מקציר הדמים של חפז אסאד. אבל זה היה כשלא נמנו וגמרו בני האדם לקרא הרף לשטן, כשהם לא חברו יחדיו ונשבעו לכפות את הטוב על כל עמי העולם, כשהם לא חוקקו חוקי הגנה על האדם באשר הוא אדם, בכל מקום, בכל זמן, בכל צומת בצומתי האינטרסים.
זה היה כאשר צבא כוהני הצדק העולמי לא הביאו עדיין את האלוהים למקום הזה. עכשיו הם עשו מאמצי ענק כדי להביאו. מול סוריה הקטנה, מתנפצת תנועת התשובה הגלובאלית לרסיסי חרסים שאין להם תקנה. ראוי שהעולם ייעצר. אני רוצה לרדת, לא רק מפני שהחטא כבד מנשוא אלא מפני שהייאוש מן התוחלת, כבד פי כמה וכמה מכובדו הנורא של העוון.