אחת השאלות המעניינות בתורתנו הקדושה הינה: מתי בדיוק הגיע יתרו למחנה ישראל - האם לפני מתן תורה או לאחריו? שאלה זו, הטריוויאלית, כביכול, הופכת למסובכת ומשמעותית ביותר כאשר יתרו מייעץ למשה כיצד להתמודד עם הלחץ האדיר שבו הוא שרוי - כשבני ישראל באים אליו להישפט. במילים אחרות, מחד-גיסא, אם יתרו מנדב את עצותיו היעילות לפני מתן תורה ולפני ירידתו של משה מהר סיני, עם אילו כלים משפטיים נעזר משה כדי לשפוט את העם? ומאידך-גיסא, אם יתרו הגיע אחרי מתן תורה, מדוע מסופר על הגעתו למחנה ישראל לפני מתן תורה?
תשובתו של רש"י לסוגייה זו נלקחה מהמכילתא שבה צויין שהכוונה ל"ויהי ממחרת וישב משה לשפֹט את-העם" (שמות יח, יג) הינה ליום אחרי יום כפור, היום שבו קיבל משה את הלוחות השניים וירד מהר סיני. כך, שע"פ רש"י, רק באותו תאריך - אחרי מתן תורה - יכל משה לשפוט את העם. רש"י על כן נאלץ לפסוק "שאין פרשה זו כתובה בסדר" כי היא קופצת מן התקופה שקדמה למתן תורה (פרשת 'בשלח') לתקופה של אחרי מתן תורה - ואפילו אחרי מתן הלוחות השניים - כדי להסביר את ישיבתו של משה לשפוט את העם.
הרמב"ן טוען שלמחרת יום הכיפורים "לא נזכר בכתוב שיאמר עליו למחרת...ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבֹקר עד הערב". לכן, מסקנתו של הרמב"ן היא שכוונת "ממחרת" היא למחרת היום של אותה פגישה וסעודה עם זקני ישראל - קרי, לפני מתן תורה. ברם, נותרה השאלה: כיצד מסביר הרמב"ן את יכולתו של משה לשפוט את העם לפני מתן תורה?
מועד עזיבת יתרו ועוד פרט המסבך את העניין היה מועד עזיבתו של יתרו. בפרשת 'יתרו' מסופר שאחרי שמשה קיבל את עצותיו של חֹתנו "וישלח משה את חֹתנו וילך לו אל-ארצו" (שמות יח, כז). ברם, יש סיפור אחר לגבי פרידתו של יתרו - אחרי מתן הלוחות השניים ואחרי התחלת מסעם של בני ישראל מהר חורב. שם משה מבקש מחֹתנו להצטרף אל העם, להיות להם "לעיניים". ברם, יתרו עונה בקיצור: "לא אלך" (במדבר י, ל). ולכן, נותרה השאלה המקורית בתוקפה: מתי בדיוק הגיע יתרו למחנה ישראל ומתי הוא נפרד ממנו? ומדוע הוא נפרד מעם ישראל?
לעניות דעתי, הפתרון צריך להיות כמה שיותר קרוב לפשט ולסדר הפרשיות כפי שהן מופיעות בתורה. "אין מוקדם או מאוחר בתורה" קשה מאד להבנה מעשית בסיטואציות רבות. לכן, לדעתי, יתרו פגש את עם ישראל לפני מתן תורה כפי שתואר בפשט. וכיצד שפט משה את העם לפני יום הכיפורים - יום ירידתו עם הלוחות השניים? התשובה: עם ישראל, שמנה ששים ריבוא גברים בני עשרים שנה ומעלה, היה במדבר מיציאת מצרים עד למתן תורה תקופה שארכה שבעה שבועות. בתקופת זמן זו הצטברו, ללא ספק, בעיות משפטיות רבות בקרב העם. כתוצאה מכך, היה משה שרוי בלחץ מן העם, שבא להישפט על ידו.
הוא הרגיש שעשיית הדין אינה יכולה להידחות. ולכן, הוא החל לשפוט את העם ע"פ הבנתו, וקיווה שה' יהיה עמו, ידבר עמו וינחה אותו בכל פעם שהוא ייווכח שמשה אינו יודע כיצד לפסוק או טועה בפסיקתו. בדיוק כך קרה בסוגיית פסח שני ובסוגיית בנות צלפחד. ופה משה העיד לפני יתרו, עם הגעתו, שהעם בא אליו "לדרוש אלֹקים" והוא, משה, קיבל את דברי הגבורה "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את-חֻוקי האלֹקים ואת-תורֹתיו" (שמות יח, טז). "שפטתי בין איש ובין רעהו" - זה למעשה רמז לכך שהוא דן אותם על מצוות בין אדם לחברו. "והודעתי את חוקי האלֹקים" - זה רמז לכך שהוא גם דן אותם על מצוות שבין אדם למקום.
באותה עת קיבל משה את עצתו של יתרו ומינה מייד את שרי האלפים, שרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות - כדי לשפוט את העם בדברים היותר "קטנים". ברם, לדעתי, אותם שופטים החלו את עבודתם רק אחרי ירידתו של משה מהר סיני בפעם השלישית - למחרת יום הכיפורים - כי רק אז היה משה "מצויד" בחוקי ה' ותורתו, בצורה מסודרת הניתנת ללמד את אותם השופטים. עד אז הוא שפט את העם בעצמו.
מתי נפרד יתרו ממשה? וכעת, לסוגיה השניה: מתי נפרד יתרו ממשה? להבנתי, יתרו נפרד לראשונה ממשה מיד לאחר שנתן את עצתו הגדולה. יתרו חזר למדיין כדי לגייר את בני משפחתו. בינתיים עם ישראל נותר למרגלות הר חורב מאה ועשרים יום - ממעמד הר סיני ועד למתן הלוחות השניים. מאוחר יותר יתרו חזר למחנה כדי להיפרד מבתו, ממשה ומנכדיו.
מסיבות שלא פורטו בתורה הוא לא הסכים להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ המובטחת. אפשר רק לשער שאולי לא כל נשיאי העדה ששו לראות את חותנו של משה, עובד אלילים לשעבר, תופס מקום כל כך מכובד לצידו של משה רבינו. ולכן, אולי יתרו חש את קרירותם של הנשיאים כלפיו והחליט לחזור למולדתו, כפי שסופר בספר 'במדבר'. האם יש ראיה לקיומה של אותה תחושה מצידו של יתרו? יש גם יש. והיא יחסם השלילי של אותם נשיאים לנכדו של יתרו, פנחס. הרי רש"י בפרשת 'פנחס', מצטט את השבטים (ע"פ הגמרא בסנהדרין פב, ב) שביזו את פנחס כך: "הראיתם בן פוטי זה שפיִטֵם אבי אמו (יתרו) עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל." כך הם ביזו לא רק את פנחס אלא גם את סבו, יתרו.
ידע הקב"ה שעם ישראל יתאכזר לגרים לאורך ההיסטוריה כפי שהוא התאכזר לראשון שבהם. ברם, מדוע ה' צוונו לאהוב את הגר - והזכיר זאת לא פחות מעשרים וארבע פעמים? הרי הגרים נכללים בתוך עם ישראל והמצווה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כוללת גם את הגרים (גרי הצדק - קרי, אלו שהתגיירו). אך ידע הקב"ה שכל מי שאינו מזרע ישראל נפשו שפלה והוא יהיה זקוק לאהבה יתרה מצדנו. לכן, צוונו ה' מצווה נוספת: "ואהבתם את-הגר" (דברים י, יט). (יש לציין שמצווה זו מתייחסת אך ורק לגרי צדק ולא לגרים תושבים, שהיחס כלפיהם הינו שונה, ואין זה המקום לדון בו.)
יהי רצון שנשכיל לשפר את יחסינו כלפי גרי הצדק הרוצים בכנות להצטרף אלינו - נכבדם ונאהבם כפי שציוונו הקב"ה בתורתנו הקדושה. ובכך נקל על אותם נפשות בעלי הניצוץ הרוחני המיוחד השואף לדעת את האמת ולהתקרב לבורא עולם ע"י הצטרפות לעמו הנבחר, למרות הקושי הגדול הכרוך בכך.
