הסתאבות החשיבה של האינטלקטואלים לכאורה שבינינו, שמוותרים על כבודם כבני אדם, ומשפילים עצמם לפני שונאינו הגדולים ביותר כיום - היא פשוט ביזיון. להכריז קבל עם ועדה, שמה ששלנו - אינו שלנו, הוא פשוט טמטום שאין לו כפרה.
והיא עוד מעזה לשאול "מדוע בטיול שעשו תלמידי בתי ספר לאחרונה בחברון - לא איפשרו להם להיפגש עם הערבים תושבי חברון". כנראה, שכף רגלה לא דרכה שם מעולם. ואילו המורה הנכבדה הייתה מסיירת עם הדרכה מתאימה, עוברת ברחובות בהם מצויות עדויות ליישובם של יהודים בחברון עוד במאה ה-19, הרציחות הבלתי פוסקות של הערבים שם את התושבים היהודים שוחרי השלום (לא "הכובשים" של ימינו); ולו הייתה מבקרת בבית הדסה, שם מוצגים צילומים של פרעות הערבים ביהודי חברון, ורואה בצילומים את הדם של אלה שנטבחו זורם על המדרגות, את תמונות האישים והתושבים הזקנים והילדים שנרצחו; ולו הייתה מנסה לטייל שם באופן עצמאי ללא משמרות הדוקות של חיילי צה"ל לאורך כל מסלול הסיור, אולי הייתה מבינה מהי הסכנה שבמפגש פנים אל פנים עם האויב שרובו יעשה הכל לכלותנו.
האמונה שמחזקת בסיור שעשיתי עם קבוצה שהדריך בשנה שעברה האלוף (במיל.)
עוזי דיין, נפעמתי מהביקור במערת המכפלה, כפי שלא נפעמתי בשום אתר בעולם, בו הרביתי לסייר. הבניין המפואר שהוקם סביב אתר המערה נותר שלם על תילו. התחושה שרגליך דורכות במקום אותו קנה אברהם אבינו, אבי האומה, לפני 4,000 שנה מעפרון החתי, להיות לקבר לרעייתו ולמשפחתו - כמו גם התחושה הזו של ללכת במשעולים בהם נחשפו עתיקות מהתקופה ההיא - כל זה יכול להעביר צמרמורת בגופך.
ובין כל העתיקות, כשמסביב המוני ערבים שוחרים לטרף, גרות משפחות יהודיות עקשניות, בתת-תנאים, בצריפים, כשהכביסה תלויה שם על חבלים מחוץ למעונותיהם הדלים, ובליבם אין מורא ופחד. האמונה העזה היא שמחזיקה אותם שם. גם לפני שהצבא החל לפטרל שם.
רחובות שלמים עם בתים מהמאה ה-19, עליהם חקוקים שמות משפחה של היהודים דיירי הבתים, שגורשו משם אחרי פרעות 1936-9, ובהם לא גרים עוד יהודים אך גם לא ערבים - הם ניצבים כעדות חיה ל"רצונם הטוב" של הערבים לעשות עמנו שלום. השלט על מקום הירצחה של שלהבת פס בת השלוש, תינוקת שנרצחה ככה סתם לפני למעלה מעשר שנים, על-ידי "רודפי השלום" הערבים, מקפיאה את הדם.
תודה לגדעון סער ולדוד בן-גוריון הקטע הכי מרגיז בסיור בחברון, היה מורכב. בבואנו למערה, הוסבר לנו שממשלת ישראל הסכימה שהקברים עצמם, המצויים במערה מתחת האדמה, יהיו בשימוש הערבים, ורק בימים מסוימים יורשו יהודים להתפלל בקבר יצחק. האכזבה הייתה גדולה. בנוסף, בלית ברירה, קירו היהודים תושבי חברון את החצר הפנימית במתחם שמעל הקבר, עם בדי ברזנט, שכבר נקרעו, אך מדינת ישראל העצמאית חרדה לעשות תיקונים, שיאפשרו למתפללים לעשות את תפילתם מבלי להירטב בגשם ובשלג.
אנו ישבנו שם בקור המקפיא, ושמענו את גבורתה של אישה אחת אמיצה, שרה, שבנה התינוק מת, והיא קמה ועשתה מעשה: החליטה כנגד כל הסיכויים, לקבור אותו בבית הקברות הישן של יהודי חברון. היא עשתה זאת בלילה, ומאז, קבעה עובדה, והיהודים ממשיכים בדרכה וקוברים את מתיהם באותה חלקה. בכל פעם שמגיעה קבוצת מטיילים, המואזין הערבי, המתוכנת לכך למפרע, מחריש את אוזני המבקרים תוך שימוש ברמקולים בדציבלים הכי גבוהים, כך שבקושי אפשר לשמוע את דברי המתיישבים או חבר הכנסת הגר שם.
גם התקפלות כזו של ממשלה לאומית, לא ראויה. אך גרועים מכך הם הדיבורים וההתלהמות של שונאי עצמם שבתוכנו, המלקקים לערבים כל-כך יפה, בהכרזות ש"חברון היא נושא במחלוקת" - הכרזות אלו הן ממש חוצפה. אם הנשמות הטובות דואגות כל-כך לאחיהן הערבים המכנים עצמם "פלשתינים" (ואין ולא הייתה מעולם מדינה או עם פלשתיני. תחפשו במילון ותיווכחו), שיחפשו את מקומן בארצות הדמוקרטיות הנפלאות שסביבנו. כי לא לשם דיבורים והכרזות כאלה עלו הורינו לארץ ישראל.
כאן ארצנו, כאן מולדתנו, ודבר לא יזיז אותנו מפה. יישר כוחו של שר החינוך
גדעון סער, שבנה את התוכנית ומאפשר את הסיורים לילדינו בחברון, למען העמקת התודעה הלאומית וחיזוק הזהות שלהם; ותודה לבן-גוריון שהחליט על הקמת המדינה, ודאג גם לציידה בנשק שירתיע את כל הנובחים סביבה ומנסים לנשוך ולעקוץ, אך נעקצים בעצמם.
