הנושא העיקרי בפרשת השבוע יִתְרוֹ, הוא מתן תורה במעמד הר סיני וכמובן, עשרת הדיברות ששמענו באותו מעמד. אלא שאל החלק הזה אנחנו מגיעים רק לאחר שקוראים על אודות האירוע שקדם לו [שמות י"ח]: [א] וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. [ה] וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹקִים. עצם העובדה שהתורה מספרת לנו באריכות על הגעתו של יתרו אל מחנה ישראל עם כל הפרטים הנלווים לכך, אומרת דָּרְשֵׁנִי, שהרי התורה אינה מאריכה בפרטים על אודות אירועים שונים אלא אם כן מסתתרים בפרטים רמזים רעיוניים/חינוכיים חשובים ביותר עבורנו. וכמובן, רמזים שהם נצחיים ועכשוויים כמו שהתורה היא נצחית ועכשווית תמיד.
גם צריכים להתבונן בעובדה שפרשה כל כך חשובה בתורה, הפרשה שמספרה "טוב" (17) (אין טוב אלא תורה) מתחילת התורה, נקראת על שמו של יתרו ולא על שמו של משה למשל. ובכן, התורה מאפיינת את יתרו בשני אפיונים, הוא כֹּהֵן מִדְיָן והוא גם חֹתֵן מֹשֶׁה. מה זה חֹתֵן מֹשֶׁה אנחנו יודעים, חמיו, אבל מה משמעות התואר כֹּהֵן מִדְיָן? אונקלוס מתרגם: רַבָּא דְּמִדְיָן, שבפשטות פירושו האיש הכי חשוב במדין. במה הוא חשוב? בחשיבה שלנו כיום, יש הרבה תחומים של חשיבות; יכול להיות חשוב פוליטית, כלכלית, משפטית או אפילו תקשורתית, אבל התואר הזה, כֹּהֵן מִדְיָן, רומז בפירוש כי חשיבותו נגזרת ממעמדו הדתי ולא מסיבה אחרת, הוא האיש הכי חשוב בממסד הדתי. ומכיוון שמדובר בממסד אלילי, מסתבר לומר, בלשון ימינו, כי מעמדו היה שווה-ערך למעמד של ארכיבישוף או אפילו של האפיפיור.
פרשה על-שם יתרו?! אז במה זכה איש כזה שהתורה תקרא פרשה על שמו, ולא סתם פרשה, הפרשה של מתן תורה? צריכים לומר שהתורה מציעה לנו משהו חשוב ביותר ללמוד מיתרו, משהו מעבר למה שמסופר בפירוש על אודות הצעת התיקון שלו למערכת המשפט שלנו. אומנם לפני כשנתיים הבאנו כאן מעט מהמדרש (מכילתא) שם אומר ר' פפיס כי מיתרו אנחנו לומדים שצריכים לברך את ה' על כל הטוב שהוא גומל עימנו, אבל לא דיברנו כלל על הרובד העקרוני שמסתתר ביחסה של התורה ליתרו. אוּפס, בלי להתכוון יצא לנו כאן לשון נופל על לשון, תורה יתרו. האם יש לכך משמעות? התשובה היא כן! כי בלשון הקודש, שלוש אותיות משותפות אינן עניין של מה בכך. חוץ מזה, עד עכשיו הכרנו את יתרו בשם נוסף, יֶתֶר [פרק ד']: [יח] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וכבר כאן מתחלף שמו, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.
חז"ל מונים שבעה שמות שבהם נקרא יתרו, אבל בפרשתנו מופיע רק השם הזה, יִתְרוֹ. יֶתֶר ו-יִתְרוֹ זה ממש אותו שם רק בתוספת ו', מה הרעיון? בדרך אגב נציין כאן כי מו"ר הרב גינזבורג שליט"א השכיל אותנו ברמז נפלא: יֶתֶר (610) + יִתְרוֹ (616) = 1,226 שזה פעמיים תרי"ג (613) מצוות התורה. לכאורה זה סתם רמז ואפילו הבאנו אותו בדרך אגב, אבל באמת, הרמז הזה פותח בפנינו שער רחב שדרכו נוכל להיכנס לעומק הרעיון שפורשת בפנינו התורה בפתיחת פרשת השבוע. כי המשמעות הכי ראשונית של יֶתֶר זה מלשון תוספת, מה שמלמד על בעל השם הזה כי כל הזמן חתר ליותר. מה (או במה) יותר - אולי נבין בהמשך. אבל בינתיים, מה זה יִתְרוֹ? לכאורה אותה משמעות, אבל יש תוספת ו' והיא עשויה לרמוז על צמיחה או על המשכה כלפי מטה, כצורתה של האות.
אז אם נסכם את מה שלמדנו עד כאן - יתרו ניחן בתכונה שלכאורה היא מאפיינת את בני האדם באשר הם, החתירה ליותר. אז מה הייחוד של יתרו ביחס לכל האחרים? מה שמייחד אותו רמוז בתואר שהתורה מצמידה לו, כֹּהֵן מִדְיָן ואונקלוס מפרש רַבָּא דְּמִדְיָן. יתרו חתר ליותר, אבל לא בתחומים שבדרך הטבע מעסיקים את כלל האנושות כגון כסף,
כבוד וכדומה, הוא חתר ליותר ידע, ליותר התקרבות לאמת המוחלטת. הוא כל הזמן חיפש את האמת ואף פעם לא היסס לזנוח את השקפת עולמו ואת הרגליו ככל שהתברר לו כי אינם תואמים לאמת כפי שהוא הבין אותה באותה עת. לכן הוא אינו מהסס לעזוב הכל ולהצטרף אל בני ישראל במדבר, כאשר הוא מגיע למסקנה כי ה' אלוקי ישראל הוא האלקים.
מסתבר שההודאה של יתרו: [יא] עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים (...) ובעקבות ידיעה זו, ההחלטה שלו להצטרף לעם ישראל, היא משמעותית לכל הרעיון של התורה, עד כדי כך שהפרשה בה מסופר על הצטרפותו ועל עצם מתן התורה, נקראת כולה על שמו. חשובה מאוד העובדה שאת ההחלטה שלו להתגייר הוא קיבל עוד בטרם ניתנה לנו התורה. בכך, אומר הזוהר, נתעלה כבודו של הקב"ה בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים, ואז הוא פנה לתת את התורה בשלמות שנובעת משליטתו הגלויה בכל העולמות. וגילוי שליטה זו היה תוצאה ישירה מההודאה של יתרו, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים. כי אומנם התורה ניתנה לנו, לעם ישראל, אבל התכלית שלה היא לתקן את כל העולם ואת כל העולמות ולהכפיפם למלכותו יתברך. בצעד הזה שעשה יתרו, הוא זוכה להיות הגר הראשון ובכך הוא גם פתח את הדרך לכל הגרים מאז ועד בכלל.
המעבר מחושך לאור וכאמור, כל הנ"ל, ועוד הרבה יותר, רמוז בפסוקים שציטטנו ושעדיין לא ציטטנו. הרי יתרו לא היה היחיד ששמע על כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. כל העולם שמע על זה, אבל יתרו היה היחיד בזמנו שהסיק את המסקנות, כנ"ל. והתורה גם רומזת לנו שהצעד הקיצוני שנקט היה חף מכל אינטרס; כי לכאורה, הוא היה חותן משה שכעת הוא מלך ישראל, מה יותר טבעי מאשר לנצל את הקשר המשפחתי לטובתו - אבל יתרו לא שם, הוא חף מאינטרסים, רק האמת מדברת אליו. והתורה רומזת לכך בפסוק שציטטנו: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹקִים. אומר על כך רש"י: בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו, לשמוע דברי תורה.
אני מניח שכולנו יכולים להבין ואף להזדהות עם השבח הזה; שבן אדם שלא חסר לו כלום מחליט ללכת למדבר ושם להתגייר, שזה אומר להחליף את כל הדתות שהכיר מקרוב בדת חדשה שזה עתה נוסדה או שלפחות זה עתה נודע לו עליה, ואת זה הוא עושה רק כי הגיע למסקנה שזוהי הדרך היחידה להתחבר אל האמת המוחלטת, אל בורא עולם ומנהיגו, אפילו בשכל המוגבל שלנו, השכל שרגיל לחפש אינטרסים בכל צעד שמישהו עושה, המהלך של יתרו באמת ראוי לכל שבח. אבל מעבר לזה, הוא ראוי שלפחות ננסה לחקות אותו. לאו-דווקא בצד הטכני של יציאה אל המדבר, אלא בחתירה עקשנית ומתמדת אל האמת. כי לדבוק באמת בכל תנאי, זה טוב ונכון לא רק לגרים, זה טוב ונכון גם, או ליתר דיוק בעיקר, ליהודים מלידה. שעל כן התורה מספרת לנו את הסיפור הזה.
והאמת שעלינו לדבוק בה מנוסחת היטב מפי יתרו: כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים. יתרו, מרגע שזיהה את האמת הזאת, ראה בה משהו שמחייב אותו אישית, עד כדי כך שחולל מהפכה בחייו ובחיי משפחתו. מהפסוקים ניתן להבין שכל חייו הוא חיפש את האמת. הוא חקר ובדק אמונות שונות ומשונות עד שהכיר את כל האלילים בשמותיהם ובכוחות שיוחסו להם. כך נהיה יתרו בכיר התיאולוגים בזמנו, כהן מדין, אבל כל הזמן הוא חש שחסר לו משהו, שעדיין לא מצא את האמת המוחלטת. עד שהתחוללו המאורעות שעליהם קראנו בשבתות האחרונות וכתוצאה מהן הוא הכריז: עַתָּה יָדַעְתִּי. עד עתה הוא היה שרוי בחושך, מגשש באפלה של עבודת האלילים, כעת סוף-סוף הוא הגיע אל האור. ראוי לקרוא על יתרו את הפסוק [קֹהלת ב']: [יג] וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ.
וכי מי הוא שאינו יודע כי יש יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת? ואם קֹהלת רוצה לומר את זה למרות שזה ידוע, מה התועלת במשל שהוא מביא, כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ? בזוהר זה מוסבר כך: מִן-הַסִּכְלוּת ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. על דרך האמירה של הבעש"ט, הרע - כסא לטוב, מציאות הרע היא שמבליטה את הטוב וכך מציאות הסכלות מבליטה את מעלת החוכמה. ואותו פירוש גם לאור וחושך, שבלי חושך לא נדע להעריך את האור. אבל בחסידות מוסבר כי יתרון האור מתגלה דווקא כאשר הוא בא מן החושך, ועד שהחושך עצמו נהפך לאור. זה מה שהיה אצל יתרו, שהסכלות והחושך של עבודת האלילים שלו נהפכו לחכמה ואור בהתחברו לעם ישראל ולתורה הקדושה. יתרו זה אותיות יותר. יותר ויותר דבקות בה' יתברך על-ידי קיום מצוותיו בפרט והליכה בדרכיו בכלל.
