בעוד 18 יום יושבע
אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, לאחר שכצפוי נבחר פה אחד (יום ו', 10.2.12) בידי הוועדה למינוי שופטים. על שבט אשר אמר משה רבינו בברכתו: "ברוך מבנים אשר, יהי רְצוי אֶחיו". חלקו הראשון של הפסוק כבר התקיים בגרוניס; כעת משימתו היא להשיג את חלקו השני. ואגב, שמו הפרטי השני של גרוניס הוא דן, ועליו אמר יעקב אבינו: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". גם זו הדרכה מוצלחת לנשיא הנכנס: לזכור שהוא אחד מישראל.
שתי משימות מרכזיות עומדות בפניו של גרוניס בשלוש השנים בהן יכהן כנשיא בית המשפט העליון. האחת, ותתפלאו - היא החשובה יותר, היא הצד הניהולי של המערכת. השנייה, שעושה יותר כותרות ורעש אך חשיבותה פחותה ממה שמייחסים לה, היא הצד העקרוני של יחסי מערכת המשפט עם הרשויות האחרות.
מדוע הצד הניהולי חשוב יותר? משום ש-95% מהתיקים בישראל מתנהלים בערכאות הנמוכות: בתי המשפט לעניינים מקומיים, בתי המשפט למשפחה, בתי המשפט לתביעות קטנות, בתי המשפט לתעבורה, בתי הדין לעבודה, בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים. לכן, 95% מהשירות שנותנת מערכת בתי המשפט לאזרח, מצויים מחוץ לבית המשפט העליון.
האזרח מחפש צדק, לא הטפה תפקידו של שופט הוא לפתור בעיות. עליו להכריע בסכסוכים אזרחיים, עליו להעניש עבריינים, עליו לשפוט בין
האדם לרשות. אגב כך, ובמקרים המתאימים והנדירים בלבד, על השופט לחנך את הציבור ולהעביר מסרים עקרוניים ומוסריים. האזרח בא לבית המשפט כדי לקבל תשובות. הוא מחפש צדק, לא הטפה. הוא רוצה פתרון לבעייתו האישית, לא שיעור באזרחות. ומעל הכל, הוא רוצה שהבעיות שלו ייפתרו בהקדם האפשרי.
אין זה סוד, שהעומס והסחבת הם הבעיה מספר אחת של בתי המשפט בישראל. נכון: חלק ניכר מהסיבות לכך אינו מצוי בשליטתם של המערכת בכלל ושל נשיא בית המשפט העליון בפרט. יש לנו אופי ליטיגטורי, יש הרבה יותר מדי עורכי דין, בחלק מבתי המשפט יש תנאים פיזיים קשים. אך אין זה אומר שהמערכת בכלל והנשיא בפרט אינם יכולים, צריכים וחייבים לתרום את חלקם. הנשיאה
דורית ביניש החלה לטפל בבעיה ונקטה מספר צעדים חשובים, ועל גרוניס להמשיך בכך. הנה כמה הצעות מעשיות.
- הקפדה על לוחות זמנים. שופטים, עורכי דין, צדדים, נאשמים, השב"ס - כולם תורמים את חלקם לאיחורים קבועים, שנעים בין כמה דקות לבין חצי שעה ויותר. יש להנחות את השופטים להגיע בזמן, יש לדרוש מהשב"ס להביא עצורים ואסירים בזמן, ויש לקנוס עורכי דין שמאחרים.
- ניהול משפטים רצוף. ביניש הורתה לנהל את המשפטים ברציפות, אך הדבר מצריך עקשנות והתמדה. על השופטים להבהיר לעורכי הדין, כי אם אינם יכולים לנהל משפטים ברציפות בשל ריבוי הליכים - ייכבדו ויקחו פחות תיקים. השופטים הם שצריכים לקבוע מתי יתקיימו הדיונים, ולא לנהל על כך מו"מ ארוך ולא-מכובד עם עורכי הדין.
- פסקי דין קצרים. הרוב המכריע של פסקי הדין יכולים להיגמר ב-15-10 עמודים. אין צורך בפירוט כל טענה של הצדדים, אין צורך במובאות ארוכות כאשר כל אחד יכול לקרוא און-ליין את פסקי הדין המלאים, ודאי שאין צורך בהכרזות עקרוניות בכל תיק.
- חיוב בהוצאות ממשיות. לא מעט תיקים מגיעים לבתי המשפט ללא כל צורך - אם משום שעורכי הדין רוצים להרוויח, אם משום שאינם יודעים את החוק, אם משום שהדבר משמש ככלי במו"מ ואף לצורכי סחטנות. במקרים המתאימים, כאשר ברור שלא הייתה מלכתחילה עילה להגשת התביעה או לניהול ההגנה, יש לחייב את הצדדים בתשלום הוצאות ממשיות ואף ריאליות, כאלו שיגרמו להם לחשוב פעמיים ושלוש לפני שיסתמו שוב את בית המשפט בהליכי סרק.
כן לבית משפט לערעורים רפורמה חשובה, עליה דיברה ביניש ושמן הראוי שגם גרוניס יילחם למענה, היא הקמת בית משפט לערעורים. בית המשפט העליון עוסק רוב זמנו בהליכים טכניים: בקשות רשות ערעור חסרות סיכוי, בקשות עיכוב ביצוע חסרות יסוד, ערעורים על החלטות של הרשמים וכן הלאה. זהו בזבוז משווע של משאבי הזמן, הידע והיכולת של בכירי השופטים בישראל. ראוי להעביר את רוב הנושאים הללו לערכאה נפרדת (כמו שרוב הנושאים המינהליים הועברו למחוזי), ולהותיר לעליון את הסוגיות העקרוניות. זה יעלה כסף, אך בטווח הארוך ישתלם גם כלכלית, כי time is money, וכאן ייחסך הרבה מאוד זמן.
זה מביא אותנו במישרין לנקודה השנייה: יחסי בתי המשפט עם הרשויות האחרות. אצל ביניש, וכמובן אצל
אהרן ברק, הגבולות נפרצו ובית המשפט - במיוחד בית המשפט העליון - הפך להיות ריבון-העל. הדבר גרר אחריו את המשפטיזציה האוכלת בכל חלקה טובה ומאיימת לשתק את פעילות השלטון והמגזר הפרטי. על בתי המשפט לחזור למקום הראוי להם, כאחת משלוש הרשויות שבמדינה דמוקרטית. הרשות השופטת פועלת לצידן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וכולן שוות במעמדן. אם למישהו צריך להיות יתרון, זה דווקא לרשות המחוקקת, שהיא הנציגה הנבחרת של העם - שהוא-הוא הריבון במדינה דמוקרטית.
הדבר אינו קל. הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לא ממש מצטיינות במילוי תפקידיהן בשנים האחרונות, ולא בדיוק משופעות באישים משכמם ומעלה שרק טובת העם לנגד עיניהם. במידה לא-מועטה, בתי המשפט נכנסו לוואקום שהותירו שתי הרשויות הללו, ולא נראה שהוא יתמלא בעתיד הנראה לעין. אך על בתי המשפט לנהוג ביתר איפוק (כפי שהם עצמם אומרים לא פעם) ובעיקר ביתר ענווה.
עניין של מינון, עיתוי וסגנון בית המשפט העליון לא יוכל להתחמק מלהכריע בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית, ציבורית וחברתית. דווקא אם יוקם בית משפט לערעורים ובית המשפט העליון יהפוך למעשה לבית משפט לחוקה, יתרבו המקרים בהם הכרעות אלו יונחו לפתחו. כך ראוי שיהיה. טובת הדמוקרטיה מחייבת בקרה שיפוטית על מעשיהן של הרשויות האחרות. הכל עניין של מינון, של עיתוי וגם של סגנון.
בניגוד לשני קודמיו, אשר גרוניס מצטייר כדמות אפורה-משהו. זהו דווקא יתרונו הגדול. הוא שופט מקצועי נטול אגו, המכהן מזה 24 שנים, שלא הוצנח לעליון הישר מן הפרקליטות או הייעוץ המשפטי לממשלה. ככזה, חזקה עליו שהוא מכיר היטב את המערכת, על יתרונותיה וחסרונותיה. הוא גם היה עד מקרוב לביקורת הציבורית על בתי המשפט ולירידת אמונו של הציבור בהם. אם ישכיל גרוניס לנצל את שלוש שנותיו כדי לשפר את השירות של בתי המשפט לציבור ולהטמיע יחס של כבוד הדדי בין שלוש הרשויות, יוכל לפרוש כאשר ייאמר עליו שאכן היה "רְצוי אֶחיו".
