כמה מילים על אמת

כולם מכירים את הקלישאה התמימה והלא נכונה, לפיה - "אמת יש רק אחת". תמימה, משום שכך היינו רוצים. האמת האחת היא, שיש כמה. הנפוצה היא זו המכונה - האמת העובדתית, שפירושה אמירה או קביעה שאינה שנויה במחלוקת. יש אמת משפטית שהיא "עובדה" שבית המשפט קבע, אפילו שהיא שקר. יש אמת שמצרפים לה את המילים "בעיני המסתכל". האמת הזאת סובייקטיבית. ויש אמת זדונית, שהיא "חצי אמת" שתכליתה גניבת דעת. דוגמה לאמת זדונית: באפריל 2009, פורסמה בידיעות אחרונות ידיעה לפיה נתניהו עשה את ליל הסדר בביתו, על חשבון המדינה (קייטרינג ממלון שרתון פלאזה + מלצרית) בעלות של 4,000 שקל. על-פי ניסוח הידיעה, כוונת העיתון הייתה ברורה: הפצת עוינות. מה העיתון לא כתב? שבוע אחרי - פרסם רינו צרור במעריב, ששנה קודם, אולמרט עשה ליל סדר, גם "על חשבון המדינה" בעלות של 29,000 שקל. אילו ידיעות אחרונות היה מפרסם את עלות ליל הסדר של אולמרט, העוינות הייתה מכוילת לחבר של נוני מוזס. שורות אלה עניינן, אמת חדשה, שזה עתה יצאה מבית היוצר של שופטי העליון: "אמת לשעתה" (ולפני שאני ממשיך הערת אליבי: אני לא משפטן. זה ההיגיון שלי שמציק ומדריך את האצבע המקישה). אף אחד - אפילו לא שופטי העליון - לא רוצה להתעמת עם התקשורת בנושא הכי יקר למעצבי דעת הקהל: הגבלת חופש השיסוי. בערעור של אילנה דיין בפרשת סרן ר', השופטים שהוציאו את דיין מחייכת, הסבירו את מה שנתפש בעיני השופט סולברג כחצייה של קו אדום אתי, כ"אמת לשעתה", שזה במילים פשוטות, אמת בבדיקה. מה שקרה בפועל, שכתום הבדיקה, "האמת לשעתה" התבררה כלא אמת. המחלוקת בין השופטים מעידה על הבדלים בנקודת המוצא. השופט סולברג (וכמוהו פרופסור אסא כשר) רצה להגביל את חופש השיסוי, והשופט אליעזר ריבלין (עם עוזי פוגלמן ויצחק עמית) רצה לא לפגוע בחופש הביטוי. תחושתי הסובייקטיבית, שהיה כאן מאמץ להוציא את בכירת העדר, מחייכת. "האמת לשעתה" הריח לי לא טוב. התקרבתי ולקחתי סחיבה - היה לה ריח של פגיעה בחוק הסוביודיצה. יכול להיות שאני משפטית טועה, אבל הטעות הזאת כבר שייכת לרשימה אחרת בנושא "כמה מילים על ריח". יש כמה סוגים...