שעת האמת

על-מנת להבין מדוע יש לחופש הביטוי מעמד מיוחד בהשקפת הדמוקרטיה, עלינו לצעוד צעד נוסף אחורנית כך שנוכל לראות את התמונה הרחבה יותר. עלינו לבחון את היסוד האחר של הדמוקרטיה. המשקל העיקרי של הרעיון הדמוקרטי נמצא בכך שהגוף הנמשל הוא הגוף המושל. זכותנו לבחור (ולהיבחר) היא הנותנת. זכויות האדם, כשבהן הזכות לבחור, הן מארג שבו קיום כל זכות מגן על קיומן של האחרות. הזכות לחופש ביטוי מבטיחה את חופש המידע, זה בתורו מאפשר לציבור הבוחר בסיס ידע שלפיו יכולים הפרטים לשקול, איש-איש את שיקוליו ולבחור בהתאם. יש להבין שבחירה זו - לא ממונים מטעם עצמם (עיתונאים ושופטים) - היא היחידה שבכוחה להבטיח את כל שאר הזכויות. כי רק מתוך כך, שעל בעלי שררה לענות לציבור הבוחר, יש לעיתונות שיניים. וכשהעיתונאים משקרים? הרי שכלב השמירה של הדמוקרטיה נושך את בעליו. במקום מידע מהימן שעל בסיסו יכול הציבור לבחור את דרכו, מוצג בפנינו מידע כוזב שמיועד לתמרן את הגיוננו לבחור כראות עיני העיתונאי. אם (לעומת חוסר מידע) אנו נמצאים במצב של שפע מידע, אלא שהוא פגום, ואין לנו נתונים מהימנים לשקול באמצעותם - מה נשכרנו משפע המידע. אם כן, הזכות לשקר בעיתונות - פוגעת בלב ליבהּ של הדמוקרטיה! אני סבור שאם נסקור את התנהגות התקשורת בחצי היובל האחרון (מפאת גילי, 36, אינני מטיב לראות מעבר), נראה שהתקשורת הפליאה להוליך אותנו שולל לבחירות נוראות שלא היו נבחרות, אלמלא מידע מוטה, מסולף ושולי הציף את ציבור הבוחרים, בשעה שמידע משמעותי עומעם.

לפיכך, איך עיתונאי ראוי יפעל? באופן יסודי, ניתן להמשיל את הידיעה העיתונאית להמחאה שהעיתונאי נותן לציבור, תמורת האמון שהציבור נותן לעיתונאי. הכיסוי להמחאה זו הוא האמת. אם הדברים בידיעה הובררו כלא-אמת, יש רק מוצא אחד מכובד בפני העיתונאי, בו יוכל לרכוש את אמון הציבור בחזרה - להסביר: מדוע טעה? מדוע הטעה? ואם פגע, מדוע פגע? מה הסתיר ולמה? מה היו שיקוליו העיתונאיים. עליו להסביר כל זאת בפני הציבור. עוד לפני שנפגע מסוים יתבע אותו. כל זאת, בנוסף לקיום הדרישה הצודקת להבאת תגובות בעלי עניין בידיעה. אין כאן בעיה פרקטית: ניתן להקצות 10%-20% לתמצית התגובה, כפי שהמגיב מבקש להציגה ולהפנות לתגובה המלאה שתוצג באתר האינטרנט כלי התקשורת. באתר האינטרנט, העיתונאי יציג את התגובה במלואה, לידה יוכל להוסיף את הערותיו ולהתכתב עם בעל העניין, לטובת הציבור שמעוניין במידע כפי ששני הצדדים מציגים אותו.

אולם, ישנה התנהגות שעל-פניה נראית חסרת תקנה ממש. דוגמה בולטת משמשת התנהגותה של דיין בפרשת סרן ר'. מהעריכה המגמתית אנו יכולים ללמוד שקורבנות העבודה של דיין עוברים אצלה החפּצה, ומבחינתה, מרגע שגזרה עליהם דה-הומניזציה, כבר אינם בני-אנוש אלא כלי שרת להעצמת כוחה וממונה. אם היא מוכנה לגרוס שמצג שווא של שמחה זו עיתונאות ולא הכפשה, הרי שברור שאין לה את הבסיס המוסרי להגשת האמת לציבור (להגדיר את התועבה הזו כחוסר טעם - זהו חוסר טעם). מאליו מובן שעבור "עיתונאית" מזן זה, האמת אינה אלא עטיפה לכל תוכן שישרת אותה. לצערי, התנהגות מעין זו פושה בקרב ספקי התוכן החדשותי בארץ (האם הם עיתונאים? אני בספק). מומחיות להם בהסוואה. לדוגמה - אחת, גברת נויבך, הקדישה בתוכניתה ברדיו זמן שידור רב (כפי שאכן ראוי) לפסיקה של העליון. באריכות דיברו מרואייניה, תומכי הפסיקה, כשגברת נויבך מחרה-מחזיקה אחריהם מחד-גיסא ושואלת אותם שאלות לנוחותם מאידך-גיסא. עלה תאנה סיפק מר העצני שהתנגד, ברם כל אימת שהגיע לסיכום משמעותי של טענה שטען, קיצצה גברת נויבך את דבריו, כאשר משאלה לשאלה, אינה מאפשרת לו לענות כראוי, אינה מתייחסת לדבריו ולבסוף מאפשרת לו לסיים בתשובה נינוחה על הצד הפרסונלי-צהבהב של כהונתו הקרבה של נעם סולברג בין אלו שהפכו את פסיקתו. עוד הגדילה לעשות הגברת נויבך, כשתיארה את פסיקת העליון ככזו שמגדילה את עול המשמעת העצמית של העיתונאים לנהוג בהגינות וביושר. מעניין מה הייתה אומרת, גברת נויבך, לו המחוקק היה מבטל את שכר המינימום והתנאים הסוציאליים כדי לאותת למעסיקים שעליהם להיות עוד יותר ישרים והוגנים עם עובדיהם. כך זה נעשה - דבר דבור על אופניו. אצל רבים מהמגישים והכותבים, כל המרואיינים הם לתפארת המגיש, כל הציטוטים להאדרת משנתו של הכותב. ומה על האמת? ממנה ניקח רק את מה שיועיל לנו. את השאר איש אינו צריך לדעת.

נו? בואו נאמר שמצב שוק התקשורת בארץ, גרוע ממצב שוק המזון של מחאת הקוטג'. הדומה הוא שהמחיר גבוה, השונה הוא שהסחורה מקולקלת, אין ממש איך למחות (כי לא נקבל תהודה בתקשורת) ובית המשפט העליון, כך מסתבר, מוטה חזק לטובת חופש העיתונאים להונות את הציבור. נשאר לנו רק להצביע ברגליים (כמו עם הקוטג'): תוציאו את גברת דיין מסלון ביתכם. כשגברת דיין מופיעה על המרקע, העבירו ערוץ או כבו הטלוויזיה. יצאתם נשכרים, כי אינכם ניזונים משקריה באופן מיידי. ואם תתמידו בכך, אולי יגיע זמנם של עיתונאים ישרים (שסוללים את דרכם בעיקשות ובנחישות, כגון יואב יצחק), לתפוס את ה"פריים-טיים" ולספק לנו אמת כהווייתה במקום אמת "לשעתה".