כמעט אווירה של קרנבל שררה באולמו של השופט
דוד רוזן עם פתיחתו של משפט
הולילנד. הרבה חיוכים, התבדחויות של רוזן שעוררו גלי צחוק, לחיצות ידיים וטפיחות על השכם בין נאשמים, "פגישות מחזור" של עיתונאים ועורכי דין המלווים את פרשות אולמרט. אבל שיהיה ברור: זו לא הייתה ההתחלה האמיתית של המשפט. הקרב יתחיל במלוא עוזו בישיבת ההוכחות הראשונה, ב-1.7.12 בשעה 08:30, כאשר עד המדינה יעלה על דוכן העדים.
בהחלטות הטכניות הראשוניות, ההגנה מובילה בינתיים 1:2 מול התביעה. הנשיאה דבורה ברלינר קבעה שהתיק יידון בפני שופט יחיד, ולא בפני שלושה, כפי שביקשה המדינה. רוזן קבע את תחילת העדות ל-1.7 ולא ל-1.6 כפי שביקשה המדינה, מה שאומר שרובה המכריע יישמע אחרי הפגרה - כפי שביקשו הסניגורים
אלי זהר ומיכה פטמן. לעומת זאת, הוא קיבל את הבקשה לעדות מוקדמת של ש"ד, אפילו בלי לקיים דיון בנושא.
עובדה זו, שאולי פורמלית היא לא הכי תקינה בעולם, הייתה חלק מהיעילות - מילת המפתח בניהול הדיון בידי רוזן. מבחינתו, אפשר היה להתחיל את שלב הראיות מחר בבוקר. בהיותו מודע לכמות העצומה של החומר שעל הסניגורים לצלם, חשב כנראה רוזן על אזור מאי-יוני. אבל הוא הבין, שזו תהיה משימה בלתי אפשרית: 170 קרגלים, שבכל אחד 5-4 קלסרים. ואת כל זה צריך לצלם/לסרוק, ועל כל זה צריך לעבור עוד לפני עדותו של ש"ד.
ריבוי החומר הוא בהחלט נימוק מתקבל על הדעת, אם כי יש לזכור שהאינטרס המשותף לכל הנאשמים הוא לדחות ככל הניתן את עדותו של ש"ד. נכון שכל הסניגורים הצהירו על רצונם לקיים את המשפט במהירות האפשרית, אך לכולם - כולל לרוזן, כפי שאמר במפורש - ברור שעד המדינה הוא אבן היסוד של התיק כולו. אם אכן מצבו הבריאותי קשה כפי שטוענת המדינה, הנאשמים לא יצטערו במיוחד אם יחלוף כמה שיותר זמן ואולי ייבצר ממנו להעיד.
מצבו של ש"ד היה נושא לעקיצה פומבית אחת ולכמה לחישות. פטמן אמר בדיון ש"עד המדינה כבר 30 שנה חולה ו-30 שנה לא יכול להעיד, וזו כנראה סגולה לבריאות טובה". מחוץ לאולם נשמעו טענות, לפיהן ש"ד יודע לשחק במצב בריאותו, למשל דרך התרופות שהוא נוטל, כדי ליצור את הרושם הנוח לו. היה מי שנזכר, כי ש"ד שירת בעבר הרחוק בלשכת הגיוס של צה"ל, ואולי שם למד את הטריקים הנחוצים. אז מצד אחד ההגנה לא ממש מאמינה לדיווחים על מצב בריאותו, אך מצד שני - בהחלט מוכנה להיבנות ממצב זה אם אכן כך הוא.
ייתכן שרוזן גם החליט ללכת במידה מסוימת לקראת ההגנה, כדי שלא להיכנס לעימותים כבר בתחילת המשפט. היה זה לאחר שבערך שלוש דקות מתחילת הדיון, הבהיר השופט שכל נאשם שלא יגיע בלא אישורו - ייעצר. רוזן חייב את
מאיר רבין להגיע מיד מביתו שבבני-ברק לאולם, ולשולה זקן הורה להתייצב בפניו במועד מאוחר יותר (משום שהיא נמצאת בסיכומים במשפטה בירושלים). היה זה איתות ברור: יש באולם בעל-בית אחד, והוא יושב על הדוכן. לאחר האיתות הזה, אולי רצה רוזן לאזן אותו בהליכה לקראת ההגנה בנוגע לתחילת ההוכחות.
מצד שני, רוזן לא זז מילימטר מהצהרתו לפיה הדיונים יתקיימו ארבעה ימים בשבוע, ומצידו - 12 שעות ביום. איש לא התווכח, אולי משום שהדבר עולה בקנה אחד עם החוק ועם הנחיותיה של הנשיאה
דורית ביניש, אולי משום שלכולם ברור שאין דרך אחרת לגמור את המשפט בפרק זמן סביר, ואולי מתוך הנחה שהדברים יהיו פחות תקיפים וחדים בשעת מעשה.
