תמונה אחת שווה אלף מילים, ואין דומה לטלוויזיה ביכולת ליצור אצל צופיה אמונה מוחלטת בתמונת מציאות שקרית. הדוגמה הידועה ביותר היא זו של אבישי רביב, שהציג את תמונתו של רבין לבוש במדי קצין נאצי בפני כתב הטלוויזיה
ניצן חן. העובדה שהיה זה רק צילום על נייר צילום רגיל לא מנעה משבח וייס לספר למחרת בבוקר על בובה של קצין נאצי שהונפה בהפגנה, והעובדה שברור כשמש שאיש מאלה שנאמו מהמרפסת שבכיכר ציון לא יכול היה לראות את הנייר הזה, לא מנעה מ
דן מרגלית לדבר שוב ושוב במשך שנים על "המרפסת הארורה הזו". יש לשער שחלק ניכר מעם ישראל משוכנע עד היום שנתניהו נאם כשנגד עיניו מתנוססת תמונתו של רבין במדי קצין נאצי, ולא אמר על כך דבר.
הבעיה הייתה כמובן שהתמונה שראו הצופים משקפת רק חצי אמת (או בעצם אלפית מהאמת). ניצן חן, שהראה את התמונה לצופים, לא הסביר להם שאבישי רביב קרא לו, ונתן לו לצלם את התמונה שראוה רק בערך מאה אנשים שעמדו בקרבת מקום, ולא מאה אלף איש שהיו בהפגנה. בשום פנים אי-אפשר להאשים את ניצן חן בשקר, ולמרות זאת התמונה השקרית שהציג טבועה עד היום במוחם של רבים מאזרחי ישראל.
משפט המפתח שכתב השופט ריבלין כשהחליט לזכות את
אילנה דיין הוא: "תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת, כפי שהייתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר". בניגוד לרושם שהתקבל, לא חידש ריבלין הלכה כשהסתמך על "האמת כפי שהייתה ידועה באותה שעה", ובניגוד לרושם שהתקבל, לא הסתמך השופט סולברג על החלטת בית הדין הצבאי לזכות את הקצין, כשהחליט לחייב את דיין.
ההבדל בין פסקי הדין של סולברג וריבלין אינו קשור כלל לשאלת ה"אמת לשעתה", אלא לשאלה האם הכתבה שהכינה דיין שיקפה את האמת שהייתה ידועה לה אז, או שהייתה זו תרמית טלוויזיונית מתחכמת ומתוחכמת. קשה לדעת אם מי שהעמידו את "אמת לשעתה" במוקד הדיון הציבורי אכן התכוונו להציג את אילנה דיין כשיה תמימה, שפשוט לא יכלה לדעת מראש שהקצין יזוכה לאחר מכן. בדיעבד, חבל מאוד שכה רבים וטובים אכן נפלו למלכודת זו.
הטעיות וחצאי אמיתות התחכום של דיין מתבטא בעובדה שבתוכניתה היו הרבה מאוד הטעיות וחצאי אמיתות. ניקח לדוגמה משפט אחד שאמרה דיין, וכולל בתוכו שני חצאי אמיתות שצריך זכוכית מגדלת כדי לעמוד על התחכום שבהן. המשפט שאמרה דיין הוא: "אבל, מה שמטריד באמת, הוא מה שקורה במהלך התקרית עצמה. אחרי שרשת הקשר מדווחת שמדובר בילדה קטנה, כל המוצב ממשיך לירות עליה, והמ"פ מסתער עליה, וממשיך לירות, גם אחרי שנהרגה". מה שדיין לא אומרת זה שהקצין לא היה בהאזנה לרשת הקשר, ולכן לא שמע שאומרים שזו ילדה קטנה, ושהוא אכן המשיך לירות אחרי שנהרגה, אך לא לעברה.
לשם מה סיפרה דיין על מה שדווח ברשת הקשר אם לא כדי להטעות אותנו להאמין שזה מה שהקצין שמע? לשם מה היא סיפרה על הירי שבוצע אחרי שהמחבלת נהרגה אם לא כדי להטעות אותנו להאמין שצרור היריות שירה הקצין אחרי שנהרגה המחבלת, נורה לעברה ופגע בגופתה? לשם מה הראה לנו ניצן חן את התמונה אם לא כדי להטעות אותנו להאמין שזה מה שראו שם כולם, בהפגנה?
חצי אמת גרועה משקר? סלע המחלוקת בין ריבלין לסולברג אינו בשאלה של "אמת בשעתה" אלא בשאלה האם חצי אמת גרועה משקר. סולברג פסק שכיוון שדיין הציגה מידע חלקי, והעלימה מהצופים מידע מהותי, שהיה ידוע לה, היא אינה יכולה לטעון "אמת דיברתי". לדבריו של סולברג: "גריעה חלקית מן האמת משמעותה יכולה להיות שקר, אם התמונה הכללית שהוצגה חסרה, באופן שהמסר המועבר הוא מעוּות". ריבלין פסק שכיוון שדיין השמיטה גם פרטים שהיו ידועים לה, והיו מציגים את הקצין באור שלילי יותר, יש לקבל את טענתה שאמת דיברה.
הנושא העיקרי הוא נושא וידוא ההריגה, בו הואשם הקצין בבית הדין הצבאי, וממנו זוכה לאחר שנקבע שחייליו העלילו עליו עלילת שקר. אין כמעט אדם שראה את התוכנית, והבין את המחלוקת העיקרית בין הקצין לבין החיילים: הקצין אמר שירה שני כדורים לעבר המחבלת, ואחר כך ירה עוד צרור באוויר. החיילים אמרו שגם את שני הכדורים, וגם את הצרור, ירה הקצין לעבר המחבלת. סולברג כותב בפסק דינו: "הכתבה אינה מציגה הפרדה ברורה בין גרסתו לגבי ירי שני הכדורים לבין גרסתו לגבי ירי הצרור. דורון גלעזר, העורך הראשי של 'עובדה', לא עמד על ההבחנה הזו (עמוד 1014, שורות 20-23), קל-וחומר לצופה הסביר שאינו יכול לעמוד עליה".
שקרים מתוחכמים ביותר דיין הראתה בתוכניתה חייל המספר כי הקצין ירה לעבר המחבלת שני כדורים, ואחר כך ירה לעברה צרור. דיין ידעה שהקצין טוען שאחרי שהילדה נהרגה הוא ירה את הצרור באוויר, אך לא סיפרה זאת לצופיה; דיין ידעה שהקצין טוען שהחיילים העלילו עליו שירה את הצרור לעבר הילדה, אך לא סיפרה זאת לצופיה; דיין ידעה גם שיש חיילים שהודו כי אכן העלילו עליו, אך לא סיפרה זאת לצופיה; והחמור מכל, לפני שהקרינה את הקטע בו מתאר החייל את הירי, היא אף הצהירה שהחיילים תיארו בדיוק את מה שהם ראו, ובכך העניקה גיבוי מלא לגרסת החיילים. לא בעיה של "אמת לשעתה" הייתה כאן, אלא הטעיה באמצעות חצאי אמיתות ושקר מתחכם.
כשם שניצן חן שתק כל הזמן כשכולם היו משוכנעים שנתניהו נאם מול תמונתו של רבין במדי קצין נאצי, וסיפר על אבישי רביב רק כשאמנון אברמוביץ' חשף את רביב כסוכן שב"כ, כך שתקה אילנה דיין ולא העבירה לצופיה את המידע שהיה ידוע לה, ושהיה מבהיר להם שיש מחלוקת בשאלת "וידוא ההריגה", ועל מה המחלוקת. סולברג סבור שמי שמטעה ביודעין את הציבור, אינו זכאי להגנת "אמת דיברתי". ריבלין לא עסק בפרטים הקטנים, אבל כאמור אמר ככלל שכיוון שדיין השמיטה גם פרטים שהיו עלולים לפגוע בקצין, יש לקבל את כל הקיצוצים כשיקולי עריכה שאין בהם טעם לפגם. העובדה שדיין העניקה גיבוי מוחלט לעדותם השקרית של החיילים, ואף לא טרחה להסביר שהקצין טוען שזו עדות שקרית, לא זכתה לאזכור בפסקי הדין של ריבלין, פוגלמן ועמית.
גם השופטים פוגלמן ועמית העלו טענה דומה. לדבריהם, לו הקריאה אילנה דיין את כתב התביעה שהוגש באותו יום, הייתה מתקבלת תמונה דומה (פוגלמן) ואף חמורה יותר (עמית). אלא שפוגלמן ועמית התעלמו מהעובדה שלו הקריאה דיין את כתב התביעה, היה יודע כל אחד שזו רק חצי מהאמת, ושיש גם כתב הגנה. אף אחד לא יעז היום להציג תוכנית בה הוא קובע במפורש שאולמרט לקח שוחד, ולהתגונן מפני תביעת דיבה בטענה שזה מה שכתוב בכתב התביעה. דיין הציגה אולי את כתב התביעה, אך התעלמה לחלוטין מכתב ההגנה, שמה עצמה כשופטת, ועשתה הכל כדי לשכנע את צופיה שהקצין אכן אשם.
עלילת דם מרושעת דוגמה מובהקת לשפיטתה של דיין, באמצעות משפט שהוא שקר מתחכם, היא בהתייחסותה לתחקיר הצבאי שקבע כי הקצין נהג כהלכה. לדברי דיין: "עשרה ימים אחרי האירוע צה"ל סוגר תחקיר מבצעי שיש בו הכל חוץ מעובדות אמת. המ"פ יוצא נקי לגמרי, הרמטכ"ל נותן בו אמון מלא". כל אחד מבין שבתחקיר היו עובדות אמת רבות, אבל כשהשקר הוא כל כך ברור, ניתן לטעון שהוא נאמר לתפארת המליצה. מצד שני, ברור לצופים שבתחקיר הביא הקצין את גרסתו, ברור להם שמבצעי התחקיר אכן קיבלו את גרסתו וניקו אותו מאשמה, ולכן ברור להם לחלוטין שבגרסתו של הקצין היה הכל חוץ מעובדות אמת. כך העבירה דיין לכל צופה סביר את המסר שהקצין שיקר בתחקיר, מבלי שאמרה באופן מפורש שהוא שיקר. ברור כשמש שלו אמרה דיין במפורש שהקצין שיקר בתחקיר, אפילו שופטי העליון היו מתקשים לקבל את ערעורה. אבל אין אפילו הבדל של חוט השערה בין מה שאמרה לבין הקביעה שהקצין שיקר.
על כך כתב השופט סולברג: "הירי שירה התובע עצמו גם הוא מוצג לצופה בדרך שאינה משקפת כהלכה את פני המציאות. כזכור, המסר שמועבר אל הצופה הוא כי הסיפור – האמיתי – הוא זה שטויח בתחקירים הצה"ליים אך יצא החוצה בעדויות חיילי הפלוגה: כי התובע ירה לעבר המנוחה שני כדורים לשם וידוא הריגה ואז הוסיף צרור בירי אוטומטי לעבר גופתה". סולברג סבור שדיין, שהעבירה את המסר הזה, איננה ראויה להגנת "אמת דיברתי". מסתבר שפוגלמן ועמית סבורים שכיוון שבזאת בדיוק הואשם הקצין, דיין ראויה להגנה זו.
אילנה דיין לא הקריאה לצופיה את כתב האישום, אלא עשתה הכל כדי לשכנע אותם שכתב האישום משקף את המציאות, וזאת באמצעות הטעיות, שקרים וחצאי אמיתות. לא בעיית "אמת לשעתה" הייתה כאן, אלא בעיית תרמית טלוויזיונית לשעתה ולשעתנו, שזכתה להכשר מטעם בית המשפט העליון. אילנה דיין אכן ניצחה את הסרן ר', אך בעיני כל אוהבי ציון היא הייתה ותישאר נוכלת, שהעלילה עלילת דם זדונית ומרושעת על חיילי צה"ל ומפקדיו.
