אולי יוכיח סופה הטרגי של הזמרת ויטני יוסטון, אחת ולתמיד, לכל מעריצי תוכניות הריאליטי ו
כוכב נולד ו"הקול", שקריירה מפוארת ובינלאומית של זימרה לא צריכה להיות הדבר שאנו שואפים אליו, אלא רק אמצעי להגיע לחיים מלאי אושר וסיפוק ושלוות נפש, שאינם נמצאים כלל בצמרות ההזויות של האשליות שמספקים לנו אמצעי התקשורת למיניהם. צאו סוף-סוף מהאשליות!!!
סופם המר של אלילי רוק רבים, ונזכיר רק את אלוויס,
מייקל ג'קסון והמקרה הטרגי האחרון של ויטני יוסטון, מעלים לתודעה שאלה עגומה, בעיקר בעידן של תוכניות ריאליטי מסוגים שונים, אשר הבסיס להן הוא התשוקה הבלתי ניתנת לערעור של המשתתפים לזכות בתהילה.
השאלה היא, האם החיים בצמרת התהילה הם באמת כפי שהם נראים לנו, האנשים הפשוטים, הצופים בטלוויזיה, הרואים את ה"כוכבים" כשהם במיטבם, מאופרים, משופצים, הן בידי מנתחים פלסטיים והן בידי טכנאי מחשב; או שמא יש משהו שאנחנו לא רואים, ולכן אנחנו ברובנו כל-כך רוצים להיות שם, על הבמה, לקבל את כל התשואות, את כל הכבוד, את כל הפרסום, את כל התהילה, או לפחות רק קמצוץ מכל אלה?
אם החיים בצמרת באמת כל-כך מתגמלים, כל-כך יפים, כל-כך מאושרים, אז מדוע רוב הזמרים והשחקנים מכורים לסמים ולאלכוהול? מדוע הם אינם מסתפקים ברגעי התהילה על הבמה או ברחוב כשכולם נוהרים אחריהם ורוצים את החתימות שלהם?
האם ייתכן שכשהחגיגה נגמרת, נפער בלב חור שחור, ואז רק רוצים לחזור הביתה, לחיק חם אוהב ופשוט של משפחה, בלי צרחות של מעריצים, שרואים רק את החיצוניות, לחזור למישהו שבאמת אוהב ומכיר אותך, על כל הבעיות והקשיים שלך, מישהו שנמצא שם בשבילך תמיד, בכל מצב?
איך קרה שכולנו, ואני מכלילה את עצמי בקהל הזה, הולכים שולל אחרי דמויות שאנו רואים על המסך, או בקולנוע או בטלוויזיה או אפילו על הבמה בתיאטרון, ולא רואים את האשליה, את הכזב, את העובדה שאנו רואים רק חלק, לא את השלם, שאנו רואים רק את החלק היפה של התהילה, וכל המכשולים והכזבים והאשליות נסתרים מעינינו. רק ה"כוכב" עצמו, כשהוא חוזר בערב לביתו, או לבית-מלון קר ומנוכר, שוכב במיטתו, עושה חשבון נפש, ונראה שמה שהוא מרגיש זה חור שחור בנשמה, שאותו אפשר למלא (כך הוא חושב) רק בסמים או באלכוהול.
הכוכבים ואנחנו - עבדים תוכניות הריאליטי והתוכניות שמחפשות זמרים וזמרות מלבות את האשליה הזו. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על "כוכב" חדש, מוצר סינתטי חדש, שיצרו אותו סוכנים ואמרגנים ממולחים, היודעים היטב שיש בידיהם "ביצת זהב". כולם להוטים לזכות ברגע הנכסף, שבו אתה עומד שם על הבמה לבד, וכולם מריעים לך, ואתה חושב שאתה על פסגת העולם.
אבל לא, אתה בכלל לא בפסגה, זה רק נדמה לך. אתה עומד שם כל עוד הקהל ירצה לשמוע אותך, ולכן אתה צריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש, כדי לשמור את הקהל שלך ערני ומוקסם ומעריץ. ברגע שתפסיק את הגימיקים, הקהל יילך ל"כוכב" זמני אחר, שילהיב את חושיו לרגע, ואחר-כך שוב למישהו אחר, ושוב, וכך כל ה"כוכבים" הנערצים הם בעצם עבדים של קהל המעריצים שלהם, ואין להם טיפה של חופש. הם חייבים ליצור "שואו ביזנס", את ההצגה, כי אחרת לא יהיה "שואו" ולא יהיו "ביזנס".
וכך בעצם יש לנו שני קטבים של עבדים - מצד אחד ההמון, שהוא עבד להערצה עיוורת של כוכב, נולד או מת, ומצד שני, הכוכב עצמו, שהוא בעצם עבד לקהל שלו.
אשתמש כאן בשורה מתוך האינטרנציונל, ההמנון הקומוניסטי, שבזמנו הלהיב אותי מאוד, עד שהבנתי שגם הסוציאליזם הוא אשליה: "קום התנערה, עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב"; לפרסום ותהילה - קומו וצאו מתוך האשליה.
אלוהי הדברים הקטנים אשליית הפרסום, הכבוד, התהילה, כל-כך מסנוורת, כל-כך גורפת, ואנו כל-כך רוצים להיות שם, עד שאנו לא רואים מה שיש לנו פה - לפעמים זה בן או בת זוג, לפעמים ילדים חמודים, לפעמים חברים אמיתיים, לפעמים זה מקום עבודה לא זוהר בעליל, אבל מתגמל מבחינות אחרות, לפעמים אלו הזדמנויות להיות בנתינה לאנשים בלי להיות מוקד הפרסום, כל מיני דברים פשוטים וטריוויאליים שאנו מזלזלים בהם רק מפני שהם קיימים אצלנו, ואנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם. כל מיני דברים קטנים ופשוטים, שהם בעצם טעם החיים.
אנחנו קמים בבוקר ולא שמים לב לטיפת הטל על הצמח הרענן. לא שמים לב לציפור המצייצת על העץ, לשמיים הכחולים, או המעוננים, או אפילו לאוויר שאפשר לנשום אותו. לא שמים לב לכך שבכלל קמנו מהמיטה, שיש לנו עיניים וידים ורגליים, כל מיני דברים כל-כך חבוטים, כל-כך רגילים, כל-כך לא מרגשים, לא כמו הזמרת שעומדת שם ומלהיבה אותנו עד שהיא מסיימת את השיר.
מתי שכחנו להתלהב מהדברים הקטנים האלה? הרי כשהיינו ילדים התלהבנו מכל דבר, מכל גרגר אדמה, מכל בעל-חיים, מכל דבר שנראה לנו חדש. אבל כשהתרגלנו לראות את כל אלה, יום-יום, לבנו נעשה גס בהם. אנו לא מתרגשים כמעט מכלום, וכל הנסים והנפלאות של הטבע נראים לנו כמשהו יומיומי חסר כל זוהר. לכן אנו מחפשים כל מיני גירויים בכל מיני מקומות - טובים ולא טובים - וכשעוצמת הגירוי פוחתת, אנו מחפשים משהו חדש. ומה יכול להיות מלהיב יותר מהטיפוס הבלתי פוסק לתהילה? ותוך כדי הטיפוס לתהילה, כל הדברים הקטנים האלה נושרים מאתנו, ולעתים למעלה אנחנו נשארים קירחים מכאן ומכאן.
השבוע מדברת פרשת השבוע על דיני העבד העברי. ולא מדובר שם על עבד פיזי. מדובר שם עלינו, על עם העבדים המודרני, שהשתעבד לכל מיני אלילים כוזבים, המובילים אותו אל עברי פי פחת. וויטני יוסטון היא רק אחת מהן. למרבה הצער, עוד צפויות לנו הרבה התרסקויות כאלה, עד שנלמד סוף-סוף להוציא את המוץ מהתבן, להוציא את העיקר מהטפל, ולראות מה באמת חשוב בחיים.
