שני החבובות, לונדון וקירשנבאום, שוחחו ביניהם בתוכנית שלהם בשבוע שעבר. לונדון: "תראה מוטי, בינואר ירד פה ממש הרבה גשם". קירשנבאום: "אל תדאג, ירון, בפברואר יודיעו שזו שנת בצורת".
בצורת או לא. זוהי שנה גשומה, עם רוחות, ברקים ורעמים, גשם זלעפות וגם גשם אירופי רך, גשם טרופי, גשם מזרח-תיכוני וקור ממש לא מכאן. אנחנו ישראלים, שמלמדים את ילדינו שהכנרת היא מקור המים היחיד שלנו (היא לא), שמחים שהיא קצת מתמלאת... חולמים שנווה אטי"ב היא סנט מוריץ אבל היא לא.
אנחנו מתלהבים, כביכול, מימים של גשמי ברכה, מפטפטים כאילו הכי נעים זה בחורף, כי "אפשר להתלבש" ו"לא מזיעים". אנחנו מתעניינים בדירוג המטאורולוגי על כמויות הגשם שירדו בקריית שמונה ובאשקלון, אבל בעצם אנחנו הכי שונאים מעילים, מתעבים מטריות ואחרי שני ימי גשם מעוננים באפור-כהה אנחנו על סף איבוד שפיותנו.
התאווה ליום שמש והגעגועים לשמיים כחולים נעשים עזים במיוחד בעונה גשומה כזו כמו שיש לנו עכשיו. מספיק לראות איך, ביום בו שוקטת הרוח והשמיים הכחולים ההכרחיים שלנו שוב מתגלים עם קרני שמש מחממות, מתמלאים בתי הקפה על המדרכות ואימהות עם תינוקות מכוונות את העגלות אל קרני השמש כאילו גרנו בוורשה. שולחנות בתי הקפה והכיסאות שמסביבם הומים אדם ברגע שהבוקר מתחיל בכחול והשמש תופסת את מקומה הקבוע.
