יום קרב קשה מנשוא עבר על השבטים הישראלים. לאחר תבוסתם הראשונה, החליטו להביא את ארון האלהים ממשכנו בעיר הבירה שילה, מרחק 35 ק"מ משדה המערכה באפק (תל ראש העין). עם בוא הארון הריעו הישראלים תרועה גדולה ונהימתם נשמעה במחנה פלשתים. צופיהם הודיעו שהישראלים הביאו נשק שובר שוויון.
השמועה התפשטה בקרב הפלשתים כאש בשדה קוצים, "בא אלוהים אל מחנה ישראל", הגיע סופנו. התפיסה האלילית הפלשתית הניחה שהארון הוא הדָבָר עצמו. גם הישראלים כנראה, התייחסו כך אל הארון, בחושבם שמספיק להביאו ומייד יתרחש נס ואויביהם יובסו.
המעשה היה חמור הרבה יותר משחיתותם של כהני משפחת עֵלי הכהן הגדול, מחילול הקודש במשכן שילֹה מול עולי הרגל. כאן נחתמה הידרדרותם הרוחנית של השבטים ביחסם כוחות אלוהיים לחפץ דומם. הפעם נגשו אל הקרב שאננים בחושבם שהם מוגנים. התוצאות היו הרסניות: "וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו; וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי". גם ארון הברית נלקח בשבי ובני עֵלי, דור ההנהגה הדתי הבא, מתו אף הם.
מוכרחים להביא את הבשורה הרעה לעיר הבירה. עתה, משנפתחה הדרך בפני הפלשתים אל גב ההר, סכנה גדולה מרחפת על שילֹה. אחד הלוחמים העזים, משבט בנימין, התנדב. "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". 550 שנה לאחר מכן, יעבור פֵידִיפִּידֶס מרחק דומה בדרכו משדה הקרב במרתון לאתונה כדי לבשר על ניצחון היוונים על הפרסים. אבל רץ המרתון שלנו, איש בנימין, רץ כדי לבשר על התבוסה.
צופי העיר, שסרקו בעיניהם מעל המגדלים והגבעות סביב העיר, זיהו את הרץ. מראהו היגע, בגדיו הקרועים והעפר בראשו בישרו רעות. הוא נכנס בשערי העיר בדרכו למשכן, כדי לבשר לעֵלי על מות חיילי ישראל ומות בניו ועל הארון שנשבה. מקדש אלוהי ישראל שכן במבנה קטן בצפון העיר, והרץ נאלץ לעבור לאורך רחובות העיר ועורר בהלה עצומה בקרב התושבים, "וַתִּזְעַק כל העיר". עֵלי שמע את המהומה.
עתה, בגיל 98, עיניו כהו ולא יכול לראות, אבל לבו ניבא רעות. הוא זכר היטב את נבואת שמואל, הנער הצעיר שהובא אליו לא מזמן בידי אמו חנה לשרתו - "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו".
המהומה בחוץ גברה ואז הוכנס פנימה הרץ שהצהיר: "אנוכי הַבָּא מן המערכה". "מה היה הדבר, בני", שאל עלי, והמבשר סיפר וסיפר על התבוסה, על מות הבנים ועל ארון האלהים שנלקח. השמועות הרופפות הפכו עתה לידיעות מוצקות והועברו במהירות אל התושבים שהמתינו בחוץ בחרדה. הבכי והזעקה הפכו לנחלת הכלל. ההיסטריה בעיר הגיעה לשיא כששמעו כולם שמנהיגם הישיש לא עמד בבשורה ומת.
התנ"ך לא מספר מה אירע לשילה לאחר מכן, אבל רמזים בספרים אחרים וממצאים ארכיאולוגיים מאשרים, שכנראה הפלשתים מימשו את האיום ועלו אל ההר. כשהגיעו לעיר הבירה, הרסו אותה עד היסוד ושרפוה באש. נחתם פרק בתולדות ישראל. מעתה תנדוד הבירה דרומה, עד לביסוסה במאה הבאה בעיר דוד, היא ירושלים.
שילה - אתר מורשת לאומי בשנים האחרונות ביקרתי באתר שילֹה המקראית. המקום זקוק לשדרוג ושיפור (יש לו כבר אתר אינטרנט טוב), ולכן ההחלטה להשקיע בו כספים רבים כאתר מורשת לאומי באה בזמן. כמובן, שמבחינת העורבים הקבועים, הצורחים באוזנינו "רע רע", זוהי "החלטה מעוררת מחלוקת, בשל מיקומו של האתר בלב השומרון, בין רמאללה לשכם". נכון. כמו מדינת ישראל, התקועה כעצם בגרונו של מרחב ערבי, בין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.
זהו בדיוק. כדי להחזיק מעמד מול הסכנות והאיומים, מול אירן וגרורות הרשע, מול התעמולה הפלשתינית השקרית המפמפמת שאין קשר בין היהודים לארצם ושלעולם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי - מול אלה אנחנו מציבים את הסיפור המכונן שלנו, לפיו שורשינו בארץ הזאת עמוקים ומבוססים עשרות מונים מכל ההבלים של חבורת הבַּדָּאִים מרמאללה ומעזה.