בואו ננסה למפות את תורת העולם של שופטי בית המשפט העליון בנושא
חופש הביטוי, טרם בא אל העולם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין סרן ר' וד"ר
אילנה דיין. והכלים מונחים ממש לפנינו.
בחודש יולי 2011 פסק בית המשפט העליון במעמד תשעה בדיון נוסף פלילי את דינו של מר אונגרפלד יוסף לכף חובה על העלבת עובד ציבור. ההחלטה הייתה החלטת רוב בניגוד לעמדת הנשיאה ביניש, וכבוד השופטים ריבלין ולוי, וחופש הביטוי היה במוקדה של אותה החלטה.
דברי כבוד השופט ריבלין (זכאי בדעת מיעוט) מכסים חלק ניכר מפסק הדין, ובשורה התחתונה הוא אומר: "אמת המידה המנחה לצורך בחירת המבחן ההסתברותי המתאים היא טיב האיזון הרצוי בין הזכות לחופש ביטוי לבין האינטרס שבשמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי. במסגרת איזון זה יש לשאוף להגנה המרבית על חופש הביטוי, תוך הגשמת תכליתה של העבירה... מקרה זה הוא דוגמה לכך שהזכות להשמיע ביקורת לא מותנית בשימוש בשפה עדינה. הערך שבהתרת ההשמעה של ביקורת כלפי עובדי ציבור – אפילו היא חמורה וקשה – גובר על הפגיעה האישית שבשמיעת הביקורת..."
ומכאן ניתן להסיק שכבוד השופט ריבלין, אשר ידוע בפסיקותיו המקנות משנה-חשיבות ומשנה-תוקף לחופש הביטוי, מוכן להרחיק לכת עם חופש הביטוי אף מעבר לדינים שתכליתם נזיקין (כמו איסור לשון הרע) ובפסיקתו בעניין אונגרפלד אף "חתך בבשר החי" של הדין הפלילי והחליט בדעת מיעוט להימנע מהרשעה פלילית כאשר חופש הביטוי, עם המשקל הרב שנותן לו ריבלין, מתאזן ומנצח את התועלות שלדעתו רצה הציבור להשיג עם חקיקת החוק הנוגד לטעמו את חופש הביטוי (סעיף העלבת עובד ציבור בחוק העונשין).
השופטים "שלי"
לו אני הייתי אילנה דיין, והדבר היה ניתן בידי, הייתי בוחר בשופט ריבלין כראש ההרכב "שלי". בשישה שופטים לא הייתי בוחר, אותם שופטים אשר הרשיעו אדם על בסיס חוק בריטי אנכרוניסטי, לאחר שנשא שלט בוטה מול משטרת חדרה, כאשר לטענתו השלט אמת, וכך הם החליטו לאחר שאמר להם ריבלין, שבירור האמת איננו העיקר כאן, העיקר הוא עצם האפשרות שהשלט אמת, לאחר שהסביר להם ריבלין כמה חשוב הוא חופש הביטוי, אך הם המעיטו את חשיבות חופש הביטוי אל מול לשונו היבשה של החוק.
בטוח הייתי בוחר בשופט
יצחק עמית, שופט חדש בבית המשפט העליון, אשר מראש ברורה וידועה אג'נדת חופש הביטוי שלו כפי שניתן לקרוא ב
"גלובס": "השופט יצחק עמית: מגן חופש הביטוי - כל מי ששהה באולמו של השופט יצחק עמית יודע שמדובר במומחה חריף וידען בתחומים מגוונים של המשפט האזרחי... דגליו העיקריים הם הגנה מרבית על חופש הביטוי והקפדה על זכויות הניזוק בדיני נזיקין".
ולאחר שבחרתי לי (בכאילו) שני שופטים – וביטלתי אפשרות של שישה אחרים, את השופט האחרון הייתי משאיר למזל. מי שיבוא, יבוא.
אשמת המחשב
וכפי שאפשר להרוויח בפיס, ואפשר גם להרוויח בלוטו, זכתה הד"ר אילנה דיין להרכב מיטבי, הרכב שכולל את הנציגים הבולטים של חופש הביטוי בבית המשפט העליון, ואינו כולל אחרים אשר במקרים אחרים נתנו משקל קטן יותר לחופש הביטוי, הרכב שניתן היה להמר בסכומים גבוהים על החלטתו בפרשה הזו, טרם התכנס כלל בית המשפט לדון בפרשה.
לא נחטא לאמת אם נאמר שגם במחוזי, ברגע שנבחר השופט, ניתן היה להמר בסכומים גבוהים על התוצאה.
ולמזלנו ולשמחתנו, השופטים נבחרים לא על בסיס תורת עולמם ולא על בסיס פסקי דין קודמים, אלא באופן אקראי על-פי היומן הממוחשב. אז מחד-גיסא קשה לקבל שהמחשב יהיה אחראי על החלטות הרות משמעות ערכית בחיינו, אך מנגד, ראויה השיטה הנוכחית הקובעת שכאלה החלטות לא תתקבלנה בידי אדם, כי אדם, גם אם יחליט באופן מאוזן ומיטבי, תמיד ייחשד כמשוחד. בקיצור, בכל אשם המחשב.