גם מי שלא הזדעזע מן הנתונים שפרסמה לא מכבר הכנסת, על האחוז הגבוה של נהגים ערביםפ המעורבים בתאונות דרכים, בוודאי לא יכול להשאר אדיש לנתונים שפרסמה הכנסת על שיעור מעשי הפשע החמורים במגזר הזה: מחצית ממעשי הרצח בישראל הם במגזר הערבי. 580 מתוך 740 אירועי ירי בידי ערבים (הנתונים משנת 2009). בין שתי התופעות יש קשר ישיר, אף שתאונות דרכים אינן תמיד תוצאה של עבריינים. שתי התופעות מעידות על אלימות גבוהה והעדר מודעות.
עד לא מזמן, כל דיון ברמת האלימות בחברה הערבית היה בלתי- אפשרי. דוברים שהעזו להעלות את הנושא הואשמו מייד בגזענות. כשנשאל חבר כנסת ערבי, זחאלכה, מה ראשי הציבור יכולים לעזור במלחמה באלימות הזאת, הוא נעלב. "האם שואלים חברי כנסת יהודים אם הם יכולים להלחם בפשיעה בתל אביב?" שאל.
רק באחרונה ניכרת התעוררות בציבור הערבי לממדי התופעה ולחומרתה. עיתונאים ערבים מעיזים להצביע על העבריינות הקשה ביישובים הערבים וחברי-כנסת ערבים יוזמים דיונים בנושא.
הסיבות לאלימות הגואה בישוב הערבי יש כמה סיבות לרמת האלימות הגבוהה ביישובים הערבים: ניכור כלפי רשויות החוק של המדינה וכלפי החברה, התפרקות התא המשפחתי ואובדן סמכות ההורים והדור המבוגר, תחושות קיפוח, מוצדקות או לא מוצדקות, בסוגיות כמו פיתוח, קרקעות ותעסוקה. לאלה אפשר להוסיף גם את הנוכחות הדלה של המשטרה ביישובים הערבים.
כאן חובה לציין כי מי שמנעו נוכחות מוגברת של שוטרים היה דווקא הציבור הערבי וראשיו, ח"כים וראשי רשויות. בשל כך, האלימות בחברה הערבית הלכה וגאתה. נשק בלתי- חוקי מוחזק היום בכמויות אדירות כמעט בכל בית. סכסוכים פעוטים הופכים בקלות לאירועי ירי. נהיגה בריונית ומסוכנת, הפכה לתופעה שכיחה וראשי רשויות ערביות מאויימים ע"י בריונים ומשפחות פשע.
בדיונים פומביים נוטים ראשי הציבור הערבי להאשים את המדינה. לדבריהם, אזרחים ערבים נמנעים מלהתלונן במשטרה משום שאינם סומכים עליה. אולי זה נכון, אבל אין בכך כדי לנקות את הציבור הערבי ואת ראשיו מכל אחריות. המשטרה אינה נוכחת ביישובים הערבים בצורה מאסיבית בגלל התנגדות של התושבים עצמם. חברי- כנסת ערבים העדיפו לעסוק במצוקות הפלשתינים בעזה במקום במלחמות הכנופיות בטייבה.
מי שנפגעים מן האלימות והעבריינים אינם השכנים היהודים, אלא, קודם כל, האזרחים הערבים שומרי החוק. זהו אינטרס משותף, לרשויות החוק, למדינה ולציבור הרחב.