"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" [שמות כ"ה, י'].
התורה נקראת שירה, לא מפני שיש בה שירה כגון שירת הים, ושירת הבאר, ושירת האזינו, אלא מפני שהיא על-פרוזאית במהותה. מתיבת
בראשית הפותחת את הראשון בחומשי התורה ועד לתיבות
"לעיני כל ישראל" הנועלות את חמשת הספרים, כולה שירה אחת, שיר הבריאה, שיר הבחירה, שיר הגאולה משעבוד, שיר קבלת עול מצוות, שיר בניין עם בארצו על-פי חוקי הצדק והמשפט.
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" [דברים ל"א, י"ט]. מכוח הפסוק הזה פוסק בעל החיבור "מנורת המאור", רבי ישראל אלנקווה מטולידו (מת בפרעות ספרד בשנת 1391), כי "...חייב כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', פירוש
כתבו לכם את התורה".
ארון הברית, העדות והסוד גם משה רבינו, שכתוב עליו בתפילת שבת, "ושני לוחות אבנים הוריד בידו", לא הסתפק ב"מתנת חלקו" וכתב לימים ספר תורה שלמה, לא אחד, שלו, אלא גם שנים-עשר ספרים שלמים אחרים, ספר לכל שבט ושבט בישראל, כולם מבראשית - ויהי אור ועד סוף "וזאת הברכה" וכיבוי גחלת חייו, ולא נחלקו חכמים אלא אם ואיך כתב שמונה הפסוקים האחרונים המתחילים בתיבות "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [דברים ל"ד, ה'-ו']. יש מהם שאמרו שיהושע כתבם, כי היאך יכתוב משה על עצמו, "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה", ואיך ייתכן כי יוסיף "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ... וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ויש שאמרו כי עד לפסוקים האחרונים "הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע" [בבא בתרא דף ט"ו עמוד א'].
והיכן הניח משה את השירה הזאת שנחתמה בדמעת עינו? בארון הברית, הקרוי גם ארון העדות, "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" [דברים ל"א, כ"ו]. הלוחות שבארון הם לוחות הברית, התורה לצידם היא העדות.
ארון זה כולו סוד, למן היום בו עלה במחשבה ועד ליום בו ניטל או נגנז. כל הכלים שבמשכן, כגון הכפורת, והכרובים, והשולחן, והמנורה, בלשון יחיד, "וְעָשִׂיתָ", הצטווה משה לעשותם, לבד מן הארון, שבלשון רבים, "
וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" [שמות כ"ה, י'], אמור ציוויו. "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב
ועשית ובארון כתיב
ועשו ארון", שואל המדרש, "אמר רב יהודה בר שלום, יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה" [שמות רבה פרשה ל"ד], אחד העושה, אחד התורם, אחד המתנדב. כלל ישראל עושה ארון והארון עושה את כלל ישראל.
"הלוחות ושברי לוחות מונחין בארון" מה עתידים היו לתת בארון שקדם לסיני ומה נתנו בו? עתידים היו לתת בו את הלוחות. אבל אלה לא הגיעו. משה שברם לעיני עובדי העגל שרקדו סביבו בטירוף של "אלה אלוהיך ישראל". "אמר ריש לקיש: פעמים ש
ביטולה של תורה זהו יסודה" [מנחות דף צ"ט עמוד א']. נותן התורה בכבודו ובעצמו אמר לו למשה על-פי אותו מדרש תלמודי, "יישר כוחך ששיברת". התורה וערכה אחת הן. מוטב שלא תהיה משתינתן ביד בוזי ערכה. שברי הלוחות מעידים על כך ומפני קדושת העדות הזאת נתנם משה בארון ולא החזירם להר סיני כשעלה שם לקבל הלוחות השניים. כשירד מן ההר נתן את הלוחות השניים באותו ארון ומעתה "...הלוחות ושברי לוחות מונחין בארון" [שם].
ארון זה ומה שיש בו, מה מקום הועד לו? לב המקדש. שם הניחוהו על אבן השתייה. "עַל מָה אֲדָנֶיה (של הארץ) הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" שואלים באיוב פרק ל"ח, פסוק ו', ומשורר התהלים עונה: "...לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" [תהלים כ"ד, א'-ב']. על-פי המדרש, כל העולם כולו היה מים, ובא הבורא וירה לתוכם סלע מידות שהיה לאבן פינת היבשות כולן ועליה בנו את ההיכל ובלב ההיכל הניחו את הארון, ובזכות התורה שהוטמנה בו לנצח היה ההר להר ה' ולמקום קדשו. אבן השתייה עליה הושתת העולם הגשמי בבראשית, עכשיו שארון מונח עליה, נעשית גם אבן פינת העולם הערכי.
בתלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ה', מסתתרת אגדה נדירה. כהן גדול לבדו ולא זר זולתו נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים ההיכל לבקש חסד ורחמים על עמו. "עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא". כלום לא היה בו בהיכל, בטרם יינטל הארון לגלות או בטרם ייגנז, אור לבד מנוגה הארון? אולי היה, אבל גם באור אדם מגשש את דרכו בעולמו, כשאין הוא הולך לאור נוגהה של תורה. הארון בהיותו, נתפשט מן העץ ומן הזהב ממנו נבנה. אורו לא היה מן החומר. הוא קרן מיישות מופשטת, ממהותו. "אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה" [מסכת מגילה דף י' עמוד ב']. "בית קדשי הקדשים לא היה אלא כ' אמה על כ' אמה והארון היה עומד באמצע הכותל וארכו אמתים וחצי" מסביר מאירי. "כשהיה אדם מודד מצדו של ארון עד הכותל מכל צד, היה שם עשר אמות ריוח". לא היה לארון נפח כלל. מציאותו לא הייתה אלא תוכנה של שירתו.
