עולם הפוך

מי יותר יעיל - הישראלים או הגרמנים? מי יותר מקצועי - הישראלים או הקנדים? התשובה האינסטינקטיבית של רובנו לא תנקוב בישראלים. אבל תוך פחות מ-24 שעות הגעתי למסקנה, שיש תחומים בהם העולם די הפוך מכפי שנדמה לנו, ולמעשה אנחנו לא פחות טובים - ולמעשה יותר טובים - מכפי שאנו רגילים לחשוב. היו לנו השבוע 75 דקות בין הנחיתה בפרנקפורט לבין ההמראה למונטריאול - זמן מספיק בהחלט. אבל בפועל, היינו צריך לרוץ: המטוס מישראל נחת בנקודה מרוחקת, חיכינו כמעט רבע שעה ליציאה ממנו, נסענו במשך רבע שעה נוספת באוטובוס עד לטרמינל, ושם היה תור ענק לבדיקה הביטחונית. רק אחרי שלוש פניות לאחראים שם, קידמו אותנו קצת בתור. ואילו בשדה התעופה טרודו במונטריאול חיכינו חצי שעה בביקורת הדרכונים; זה היה יום ראשון, ורוב העמדות היו סגורות. באותו בוקר עברנו את הבדיקה הביטחונית בנתב"ג בתוך עשר דקות, את שיקוף מטען היד בחמש דקות ואת ביקורת הדרכונים בשתי דקות. זו לא הפעם הראשונה בה אני מגלה שההליכים בנתב"ג מהירים ויעילים בהרבה מאשר בשדות תעופה מרכזיים ברחבי העולם. נכון, לא תמיד זה כך, אבל גם בהחלט לא תמיד המצב הפוך.

תראו מי מבקש סעד מבית הדין לעבודה: הכנופיה בראשות גילה אדרעי, שרק ימים אחדים קודם לכן ידעה לירוק בפרצופו של בית הדין. שרק ימים אחדים קודם לכן טענה שלא ידעה על דיונים. שרק ימים אחדים קודם לכן הסבירה שלא יכלה להגיע במועד אלא רק באיחור של כמה שעות. מתברר שכאשר אדרעי וחבר מרעיה רוצים, הם יודעים בדיוק מהי הכתובת ומהו המועד ומהן חובותיהם של הצדדים. זה רק מדגיש את מה שהצעתי כבר בשבוע שעבר: מי שמבזה את בית הדין - צריך למנוע ממנו את הגישה אליו לתקופה מסוימת. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בסכסוך הנוכחי של עובדי הרכבת, שללא ספק באים לבית המשפט בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב. לא צריך להשלים עם כך שאדרעי מסובבת את העולם לפי איך שמתחשק לה.

חשבתי לתומי, שהגוף הסטטוטורי בו חייבים להיות חברים כל עורכי הדין בישראל, יקפיד על כל תג של החוק. חשבתי לתומי, שהגוף הנוטל חלק בבחירת שופטי ישראל, יהיה הראשון לשמור על הוראות המחוקק. אז חשבתי. אבל במסגרת העולם ההפוך בו אנו חיים, העובדה שלשכת עורכי הדין שמה פס על החוק, כנראה לא צריכה להפתיע במיוחד. אני לא מדבר על משהו גדול, אלא על משהו קטן יחסית - אלא שדווקא משום כך הוא מסמל הרבה מאוד. יש בישראל חוק שעות עבודה ומנוחה. הוא אוסר להעסיק עובדים ביום המנוחה השבועי, אלא בהיתר של שר התמ"ת. אבל בשבת שעברה (18.2.12) הוציאה דוברוּת לשכת עורכי הדין שתי הודעות לעיתונות על כנס הפלילים שנערך באילת. כבר עמדתי כאן על חילול השבת ההמוני שהיה כרוך בכנס ועל הדרת הדתיים ממנו, והזהרתי מראש שהוא יחייב עבודה בשבת בניגוד לחוק. וזה בדיוק מה שקרה. ורק שיהיה ברור: ההודעות שפורסמו בשבת התייחסו למושבים שנערכו ביום שישי. האווירה הזו מסבירה עוד אנקדוטה. בשבוע שעבר עמדתי בסניף הדואר שליד ביתי, כאשר גבר צעיר התרוצץ בין שני אשנבים בניסיון למצוא דואר רשום שנשלח אליו. הוא לא היה נסער במיוחד מהעובדה שייתכן שהמכתב הלך לאיבוד, שכן כך אמר: "זה כנראה דוח, אז זה לא חשוב לי". הבנתם? אפילו אם הדוח (מן הסתם - דוח תנועה) יגיע לידיו, אין לו כל כוונה לשלם אותו, אז שילך לאיבוד. כך בדיוק נראה שלטון החוק בישראל: עניין של אופציה, עסק לפראיירים בלבד.

בילדותי בתל אביב של שנות ה-70, התחבורה הציבורית חדלה לנסוע לפני כניסת השבת וחזרה לפעול רק לאחר צאתה. כיום, בחורף היא פועלת עמוק לאחר הדלקת הנרות, ובקיץ - הרבה לפני ההבדלה. זה רק סממן אחד למצב מוזר-משהו, בו בעוד חלקם של שומרי המצוות באוכלוסיית ישראל עולה, המדינה עצמה הופכת ליותר ויותר חילונית. כאשר הסיעות הדתיות בכנסת מבקשות להעביר חקיקה הנראית להן, נשלף מהבוידעם הסטטוס-קוו הידוע של ערב הקמת המדינה. כאשר רון חולדאי רצה להנהיג תחבורה ציבורית בשבתות בתל אביב, הסטטוס-קוו נעלם. מה שאומר, שגם כאן העולם יכול להתהפך קדימה ואחורה בהתאם לפוזיציה.

"מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות" - לשון מגילת העצמאות. "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות" - לשון חוק יסוד: ירושלים. בפועל, יש גישה חופשית לכל בני הדתות לכל המקומות הקדושים בירושלים - בתנאי שהם אינם יהודים. רק יהודים אינם יכולים להיכנס להר הבית, רק על יהודים נאסר אפילו להתקרב לשערי ההר. כאשר ביקשה תנועת "נאמני הר הבית" לעלות להר, קבע בג"ץ לפני שבועות אחדים שהמדינה צודקת בסירובה, מחשש למהומות שעלולות להתחולל במקום. האירועים הנוכחיים (יום ו', 24.2.12) מאמתים חשש זה. אבל החטא הקדמון הוא בתפיסה העקומה, ההפוכה והמעוותת, לפיה יהודים במדינה היהודית צריכים לקבל אישור של מוסלמים כדי להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות. או במילים אחרות: מכל המדינות שבעולם - ישראל היא כנראה היחידה המונעת בצורה שיטתית גישה של יהודים למקומות הקדושים להם. זה כבר לא עולם הפוך; זה עולם מטורף על כל הראש.

כדי להילחם בסחר בנשים, צריך להילחם קודם כל בסוחרים - לא בקורבנות ולא בלקוחות. בדיוק כמו שהמלחמה בסחר בסמים מתמקדת ביצרנים ובמפיצים, ולא במשתמשים הקלים. בדיוק כמו שהנאבקים בנשק בלתי-חוקי צריכים לחפש קודם כל את הסוחרים. החוק החדש בנושא הזנות, מעבר להיותו בלתי ישים בעליל, עושה בדיוק ההיפך. לכן, מה שבאמת יקרה הוא שהחוק הזה יהפוך לעוד אות מתה בספר החוקים שלנו (ויגביר את הזלזול בחוק בכללותו), יעביר את הזנות למחתרת ולא יתרום דבר למאבק החשוב כל כך במי שהפכו בני אדם לסחורה.

הרמטכ"ל היחיד שהפסיד במלחמה (דן חלוץ) תומך במי שהיה רמטכ"ל ושר הביטחון (שאול מופז) ונושא באחריות לכשלים בהכנת צה"ל למלחמה, במאבקו מול מי שהייתה שרת החוץ (ציפי לבני) בממשלה היחידה שהפסידה במלחמה. עולם הפוך או דווקא הגיוני לגמרי?