כאשר שמעתי שבג"ץ דחה את העתירות נגד החנינה למתנגדי ההינתקות ברוב של שמונה נגד אחד, שאלתי את עצמי: מי היה הבודד -
דורית ביניש או
סלים ג'ובראן? לאחר קריאת פסק הדין עלי להודות בשמחה שטעיתי באפשרות הראשונה, ולומר בצער שצדקתי באפשרות השנייה.
דעת הרוב שכתבה ביניש, יכולה הייתה להיכתב בידי טובי דובריו של גוש הימין. בעשרות העמודים של חוות דעתה עובר כחוט השני הצורך לרפא את השבר הקשה שגרמה ההינתקות לחברה הישראלית. מכאן מסיקה ביניש, כי למרות שחוק החנינה פוגע בשוויון - הוא עושה זאת לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. יתרה מזו: למרות היותה שופטת אקטיביסטית, ביניש אומרת שיש לקבל את דבריה של הכנסת בנוגע למניעים שעמדו מאחורי החוק, ולא לחפש אחרי נימוקים אחרים.
"חשיבות לאיחוי הקרעים" ראו לדוגמה את המשפטים הבאים: "לידתו של החוק בעקבות אירוע ייחודי וחריג בעוצמתו ובהיקפו - הלא הוא אירוע ההינתקות, ותכליתו מייחדת עצמה להתמודדות עם השלכות אירוע זה. החוק מבקש להביא לאיחוי הקרעים שנוצרו בעם בעקבות האירוע הייחודי, ולקדם פיוס בין חלקיו, וכן מבקש הוא לאפשר למתנגדי המהלך - ברובם אזרחים שומרי חוק אשר בגין מחאתם הפכו מעורבים בפלילים - להותיר פרק זה בעברם תוך פתיחת דף חדש וחזרה לחברה הישראלית כשהם נקיים מכל רבב שדבק בהם".
או את הפסקאות הללו: "מעטים יחלקו על כך שאירוע ההינתקות היווה אירוע ייחודי בעוצמתו ובהיקפו בהיסטוריה של החברה והציבור בישראל. ישראלים רבים, אשר במהלך שנים זכו לגיבוי ותמיכה מצד המדינה להתיישב ברצועת עזה ובצפון השומרון ולבסס שם את חייהם, נדרשו לעזוב את ביתם ואת מרכז חייהם בניגוד לרצונם... מבלי שנכריע בטענות הנוגעות למידת החומרה בה נהגו רשויות האכיפה ביחס למתנגדי ההינתקות, ומבלי שיהיה בכך חלילה כדי להשמיע עידוד למהלכי התנגדות אלימים, אין ספק כי ברקע הפרות החוק עמדו נסיבות יוצאות דופן. עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן, עוררו מחלוקות חריפות בקרב הציבור בישראל ויצרו קרע בין חלקים שונים בחברה, שספק אם אוחה גם בחלוף שנים מספר מאז האירועים עצמם.
"...עלינו מוטלת המשימה לבחון האם התכלית לעצמה - כפי שהובהרה היטב על-ידי המחוקק - ראויה היא במובנה המשפטי אם לאו, ואם היא מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל. בהיבט זה אין בידינו לומר כי תכליתו של החוק אינה ראויה. נהפוך הוא. קשה לחלוק על ייחודיותו של אירוע ההינתקות, ועל היותו מהלך טראומטי ומורכב לקבוצות אוכלוסיה שלמות בישראל... נוכח השבר שחוו קבוצות שלמות בציבור הישראלי - הן ביחסים שבינם לבין השלטון והן ביחסים בינם לבין יתר חלקי החברה בישראל - קיימת חשיבות בתכלית של איחוי הקרעים שנפערו בחברה. דברים אלה יפים במיוחד ביחס למקרים רבים בהם מדובר במי שהיו נערים נטולי עבר".
השוואה לאוקטובר 2000 מול דעת הרוב, ניצב ג'ובראן לבדו. הוא טוען, כי הפגיעה בשוויון אינה מידתית ולכן אינה יכולה לעמוד. מעניינות במיוחד קבוצות ההתייחסות אליהן הוא משווה את החוק הנדון: "אין כל הצדקה להעדיף את איחוי הקרע שנוצר בציבור על-רקע תוכנית ההינתקות על-ידי חנינת מבצעי העבירות הנוגעות לה, מאשר איחוי הקרע בין הציבור היהודי והערבי שנוצר על-רקע אירועי אוקטובר 2000; הקרע שנוצר בין מחנה הימין ומחנה השמאל בשל פינוי ימית או בשל המאבק הציבורי סביב שאלת השהות בדרום לבנון; שבר האמון העדתי שנוצר סביב אירועי ואדי סאליב ואשר שב והתפרץ באופן אלים בשנת 1971 סביב מחאת 'הפנתרים השחורים', וכדומה אירועים אשר חצו ופילגו את החברה הישראלית".
הרי זה מאיר עיניים, שהשופט הערבי בבית המשפט העליון בוחר לפתוח בהשוואה לאירועי אוקטובר 2000. זוהי השוואה שאינה נכונה במישור העובדתי, שכן אז דובר בהתפרצות אלימה נרחבת של אזרחים ערבים שבאה על-רקע האינתיפאדה בשטחים ועלולה הייתה להצית מהומות דמים ברחבי הארץ. המחאה נגד ההינתקות, עם כל חומרתה, מעולם לא התקרבה לכך.
אין זו הפעם הראשונה בה ג'ובראן נוקט עמדות הנראות כמושפעות ממוצאו יותר מאשר משיקולים משפטיים. לעומת זאת, כאשר ביטל השבוע בג"ץ את חוק טל - היו שני השופטים הדתיים,
אליקים רובינשטיין ו
ניל הנדל, בין אלו שתמכו בביטולו. רובינשטיין במיוחד סופג ביקורת לא מעטה בציבור הדתי, המצפה ממנו להפעיל את הכיפה יותר מאשר את הראש שמתחתיה. אצל ג'ובראן, כך נדמה, המצב הפוך. ראוי לבחון יותר לעומק האם הרושם הזה נכון, ואם כן - לשקול מחדש את עניינו של "הכסא הערבי" בבית המשפט העליון.
צביעות בקיומם של כסאות אתניים כסא דתי כבר מזמן אין בעליון. מהשבוע יש בעליון שלושה שופטים דתיים (כולל
נעם סולברג), ועוד אחד שהוא דתי-לשעבר (
יצחק עמית). הכסא הנשי כידוע נעלם לפני עשרות שנים. הכסא המזרחי, למרבה הצער, עודנו שריר וקיים (
אורי שהם שיבוא במקומו של
אדמונד לוי), וכך גם הכסא הערבי. לשניהם אין כל הצדקה בישראל של 2012. ניתן לומר, כי דווקא עיקרון השוויון - בשמו בוטל חוק טל וביישומו דן בג"ץ בנושא חנינת ההינתקות - מחייב ששופטים ייבחרו אך ורק על-פי כישוריהם ולא על-פי שום עיקרון אחר.
יש לא מעט צביעות בכך שבית המשפט העליון ממשיך לצרף לשורותיו ערבי באשר הוא ערבי ומזרחי באשר הוא מזרחי. נשיאי בית המשפט ושופטיו אומרים שוב ושוב, כי בית המשפט העליון אינו ייצוגי ולכן אין מקום להפעיל בו מפתחות פוליטיים. אם כך - ודאי שאין שום מקום להפעיל בו מפתחות אתניים. העובדה שג'ובראן מביע דעות הנראות כנובעות בדיוק מסיבה זו, רק מחזקת את אותה מסקנה.
