מוסר תקשורתי כפול

ההתנהלות התקשורתית בפרשה הנ"ל נגועה מתחילתה ועד עתה במוסר כפול לרעת בנימין נתניהו. הן מצד רבים וטובים במערכת הפוליטית, והן מצד כמה כלי תקשורת ובמיוחד מצד כמה בעלי טורים. נעסוק כאן בכמה מהם: א) בפרשת רמון התגייסו נחום ברנע (ידיעות אחרונות) ובן כספית (מעריב) לגונן על חיים רמון, למרות שביצע עבירת מין בחיילת. במשפטו של רמון הוכח מעבר לכל ספק כי אכן בוצעה עבירה פלילית בעלת ממד מיני, אך למרות זאת - שני בעלי הטורים הנ"ל לא טרחו לחזור בהם מאותם פרסומים כוזבים וזדוניים שגוננו על רמון; ב) בפרשות אולמרט התייצבו ברנע ובן כספית להגנתו של אהוד אולמרט, כשזה האחרון כיהן כראש ממשלה. השניים פעלו במשך כשלוש שנים לגונן עליו, גם במחיר פרסום כזבים רבים מספור. לא נעסוק בהם כאן. גם לאחר שהוגשו כתבי אישום, המשיכו השניים להציג את אולמרט כקורבן לקונוניה משפטית-תקשורתית; ג) בפרשת אשל הוצג נתן אשל כעבריין מין. לא פחות. חשד זה הופרך, מכל וכל. אשל נאלץ לפרוש בגלל התנהגות לא נאותה. ההכרעה בעניינו בוצעה בהליך משמעתי, להבדיל מהליך פלילי. למרות זאת, מוצג אשל כסוטה מין וכחדל אישים. מעשיו המיניים של רמון כלפי אותה חיילת, מאידך-גיסא, מוצגים באופן מעוות כמעשי שובבות בלבד; ד) גיבורים או פחדנים - שלושת הבכירים: מזכיר הממשלה צבי האוזר, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה אלוף יוחנן לוקר, וראש מערך ההסברה הלאומי ד"ר יועז הנדל, הם שהתלוננו בפני היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על אותם קטעי "רכילות", כדברי וינשטיין, שיוחסו לנתן אשל. הנדל והאוזר נהגו כפי שנהגו רק לאחר שנועצו ביועמ"ש הקודם, מני מזוז. השניים נפגשו עם וינשטיין, שטחו בפניו את הדברים שהובאו בפניהם, והציגו בפני היועמ"ש בקשה/דרישה: לא לחשוף את שמם כמגישי התלונה. מיותר כמעט לציין: בקשתם/דרישתם נוגדת את חובם על-פי דין: לפעול באומץ, גם בגלוי, כדי למצות את הדין עם כל עובד ציבור שלקה במעשיו. לא בכדי היה זה היועמ"ש וינשטיין עצמו, שחשף, בהודעה לעיתונות, את אותה בקשה מוזרה שהופנתה אליו. אם כך - מדוע מוצגים שלושת הבכירים כגיבורים וכמי שפעלו באומץ לב, שעה שברור שניסו להתחבא? ה) אי-אמון בנתניהו? - מלהגים עתה רבים בתקשורת, ובראשם שני הליצנים ברנע ובן כספית, כי אותם בכירים לא שיתפו את נתניהו במידע החם על אודות אשל, בשל חששם שידליף ו/או יפגע במהלכי הבדיקה שהחלו. אותם פרשנים שכחו מושכלות יסוד: בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה. חובתו של כל עובד ציבור, קל וחומר כאשר מדובר בעובד בכיר, להתלונן רשמית ולהביא לידיעת מנהלו את המידע החם, ולו כדי שיפעל למידורו של נתן אשל מכל עניין רגיש (שלושת הבכירים היו פטורים מלדווח לנתניהו אם היה בידם מידע למעורבות אישית מצידו בעבירה נגד ר'). העובדה שלא דיווח לנתניהו, מהווה הפרת אמונים כלפי ראש הממשלה; ו) האם ישלמו במשרתם? - נניח שאותם בכירים אינם מאמינים בנתניהו ו/או לנתניהו. האם ייתכן שיישארו בתפקידם במשרד הרגיש ביותר במדינה כאילו כלום? נזכור נא: המדובר בתפקידי מפתח בשירות הציבורי. אלה 'משרות אמון' - כמשמעותם בחוק. לכן ברי כי אדם הגון לא יישאר ב'משרת אמון', בהעדר אמון הדדי. ראש הממשלה, שנבחר כדין לתפקידו בבחירות דמוקרטיות, יכול להחליפם שעה שסר חינו מהם, קל וחומר כאשר נוכח לדעת שהשלושה חתרו תחתיו כשמנעו ממנו את המידע. מינהל תקין מחייב כדלהלן:

• לדרוש מהשלושה לדווח מיידית: האם קיימים מקרים נוספים מהם מודר ראש הממשלה?; האם העדיפו לחלוק מידע מדיני ו/או ביטחוני מוכמן עם ראש האופוזיציה, לדוגמה, או עם כמה מנציגי כלי התקשורת, בגלל שאינם מאמינים בנתניהו???

• לדרוש מהם להודיע על התפטרותם, לאלתר, שאם לא כן יפוטרו תוך זמן קצר (יועז הנדל נהג נכון. האוזר ייאלץ גם הוא להתפטר, או שימצא את עצמו בחוץ [אגב: בדיקת מעורבותו של צבי האוזר בפרשת אורלי אינס טרם מוצתה...]).

כלי התקשורת, ובראשם כאמור שני הליצנים הנ"ל, נמנעים ממתן ביטוי נאות לגבי אותן נקודות אור שנראו בכל זאת בפרשה זו:

• א) היועמ"ש וינשטיין, על-אף שלא השכיל בתחילה לטפל כיאות במידע הרגיש, התעשת במהירות והתנהל באופן מופתי לאחר מכן. וינשטיין תימרן את הטיפול לבדיקה משמעתית ונוכח תוצאותיה לחקירה במסגרת נציבות שירות המדינה; וינשטיין לא נגרר אחרי ההתלהמות בתקשורת, והחזיק את הפרשה בפרופורציות הנכונות: משמעתי, לא פלילי; וינשטיין לא העניק לשלושת הבכירים חסינות מפרסום שמם, ובפועל גילה כי הם שהגישו את התלונה;
  ב) בניגוד לחיים רמון - שניסה לחלץ עצמו בדרך של השמצת החיילת ופגיעה בשמה הטוב (כלי התקשורת סייעו לו בכך), נתן אשל שמר על כבודה של ר'. אשל פתר אותנו תוך זמן קצר יחסית מנוכחותו במשרד ראש הממשלה. הוא הודה במידע שיוחס לו ואומת, ובעסקת טיעון נשא באחריות על מעשיו, מבלי שהתגולל על המערכת המשפטית כאילו זו רודפת אותו בגלל נתניהו;
  ג) אין יסוד לטענות המיוחסות לנתניהו - כאילו אם היה מקבל דיווח מהשלושה על מעשיו של אשל הוא היה פועל לגונן על נאמנו.

כל מי שמכיר באמת את נתניהו, מקרוב, מכיר מציאות אחרת: בניגוד לאולמרט - שקשר ו/או סיבך עצמו בנאמנויות אין ספור, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרשות בהן הסתבך במסגרתן נטלו הוא ואנשי שלומו שוחד בהיקף מיליוני שקלים, נתניהו ידוע כאיש אנוכי שפועל רק עבור עצמו. נתניהו נעדר קודים של נאמנות ו/או חברות - מקום שהוא מריח סכנות. נתניהו ידוע כפחדן וכקפדן בכל הקשור לענייניו האישיים ולתפקידו הציבורי. נתניהו לא היה מכניס עצמו לסיכון משפטי/פלילי בגלל נתן אשל או כל מקורב אחר; ולעניות דעתי - אפילו לא עבור שרה נתניהו.