אם היה מוטו אחד לדבריה של דורית ביניש, הרי שהוא הצורך לשמור מכל משמר על מערכת בתי המשפט בפרט ובית המשפט העליון בכלל, בדיוק כפי שהם היום. לא לפגוע בזכות העמידה, שיצרה בעיני רבים את הסחף המוגזם של התערבות בג"ץ בענייני ביטחון וחברה; לא לגעת במהפכה החוקתית, שיש החולקים על עצם הלגיטימיות שלה כאשר היא באה מבית המשפט ולא מהכנסת; לא לפגוע כהוא זה באי-תלותו של בית המשפט, בעוד יש הטוענים שדרוש שינוי בצורת מינוי השופטים. זוהי כמובן עמדה לגיטימית הראויה להישמע ולהידון, והיא גם אינה מפתיעה בבואה מפיה של דורית ביניש - מי שהייתה תוצר מובהק של המהפכה החוקתית ולא בכדי נבחרה בידי אהרן ברק לרשת אותו. בהחלט זכותה של ביניש לבחור באמירות כאלו כדברי הפרידה שלה. באותה מידה, זכותו וחובתו של אשר גרוניס לשקול האם דעות אלו מקובלות עליו. ממה שאנו יודעים עד כה, גישתו העקרונית שונה בצורה מהותית (וביניש עצמה רמזה לכך בציינה שהיו ביניהם חילוקי דעות מהותיים). שאלה אחרת היא, האם יימצא לגרוניס הרוב הדרוש כדי להפנים את דעתו בצורה של פסקי דין. רק בשבוע שעבר, בחוק טל, הוא היה השופט היחיד שסבר שיש לדחות את העתירות מכל וכל.

יעקב נאמן יודע לדבר ולהאריך בנאומו. דברי הפרידה שלו מביניש נמשכו, להערכתי, שלוש דקות - כאשר חצי מהזמן הוקדש למנייתם של המכובדים הנוכחים באולם. ביניש, שכנראה העריכה מראש שכך יהיה, הודתה לנאמן בשלוש שורות שעסקו במינויי השופטים בשלוש השנים בהן עבדו יחדיו. לעובדי לשכתה, שלא לומר מנהל בתי המשפט, הודתה ביניש ביתר לבביות ואריכות. אם מישהו היה זקוק לעדות על טיב היחסים בין השניים - הוא קיבל אותה בצורה הברורה ביותר.

הדקות שקדמו לתחילת טקס הפרידה מביניש דמו לפגישת מחזור שיפוטית עתירת חיבוקים ונשיקות: אהרן ברק, מאיר שמגר, גבריאל בך, דליה דורנר, אילה פרוקצ'יה, תאודור אור, מיכאלה שידלובסקי-אור, יצחק אנגלרד, מישאל חשין, יעקב טירקל, אלישבע ברק, נילי ארד, סטיב אדלר, דבורה ברלינר, הילה גרסטל, זיוה הדסי-הרמן, מוסיה ארד, שלמה לוין, אליעזר גולדברג ומן הסתם היו עוד. מצד אחד, נעים היה לראות את מידת החברות או לפחות הידידות בין השופטים (או לפחות בין רובם). מצד שני, האם לא היה בכך ביטוי לאחידות הדעים הרבה - אולי הרבה מדי - ששררה במשך שנים רבות בבית המשפט העליון?

מרוב מהומה, מעטים שמו לב לפסק הדין האחרון שהקריאה ביניש. פסק הדין הזה ביטל סעיף בחוק. אומנם לא סעיף דרמטי, ובוודאי שלא חוק שלם, אך בכל זאת - בג"ץ נקט בצעד הנדיר והחריף של ביטול חקיקה. מדובר בסעיף הקובע, כי מי שברשותו או בשימושו כלי רכב, אינו זכאי לגימלת הבטחת הכנסה. שבעת השופטים בראשות ביניש קבעו, כי הזכות להכנסה בכבוד היא חלק ישיר מהזכות לכבוד האדם, ולא רק נגזרת שלו. כיוון שכך, פגיעה בזכות זו חייבת לעמוד בדיוק באותם תנאים של פיסקת ההגבלה המפורסמת: לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בג"ץ קבע הלכה חשובה נוספת, כמעט בדרך אגב. המדינה טענה, כי ההתערבות השיפוטית בחקיקה חברתית צריכה להיעשות באותה זהירות ובאותם קני מידה של התערבות בחקיקה פוליטית. בג"ץ דחה זאת וקבע, כי אומנם יש מקום לריסון - אך אין הוא צריך להיות כה מובהק כמו בדיונים בנושאים פוליטיים. בכך יש בהחלט פתח להתערבויות אפשריות נוספות של בג"ץ בחקיקה חברתית. אם תרצו - המהפכה החברתית מתחילה להגיע גם לבית המשפט העליון.

סמיכות הפרשיות בספר ויקרא יצרה אמירה ידועה: "אחרי מות - קדושים אמור". ודאי שאיננו מתייחסים לחלקה הראשון של האמירה, ומאחלים מכל הלב לביניש אריכות ימים בבריאות טובה. החלק השני נכון תמיד כאשר באים לשבח אדם באירוע לכבודו, וכך היה בפרידה מביניש. באופן טבעי, הושם הדגש על מעלותיה כאדם וכשופטת, ומה שפחות מחמיא - לא זה היה מקומו. נזכיר, אפוא, אנחנו כמה נקודות שמן הראוי שיאזנו במקצת את התמונה. ביניש סייעה לבעלה, עבריין המס יחזקאל ביניש, לחמוק מעונש, ובאופן מעורר תמיהה זכו תחתיה לקידום כל מי שהשתתפו בסגירתו הבלתי-מוצדקת של התיק נגדו. ביניש הרבתה להתערב בשיקולי ביטחון, במיוחד בתחום גדר ההפרדה, וקשה לדעת כמה זמן, כסף ואולי אפילו דם עלתה גישתה, לפיה צורכי הביטחון של ישראל חייבים להתיישב עם זכויות הפלשתינים (ואגב: אין מן הדוברים לא התייחס אפילו לפסק דין אחד שלה בנושאי ביטחון, למרות שהוצגה פעמים רבות כמומחית בממשק שבין ביטחון ומשפט). ביניש תרמה את חלקה להתגברות העומס במערכת בתי המשפט, כאשר מצד אחד תמכה (ותומכת) בזכות העמידה בבג"ץ, מצד שני החלה רק באיחור ובצעדים זהירים לטפל בגורמי העומס המינהליים, מצד שלישי התנגדה נחרצות למשב השופטים, ומצד רביעי - לא אמרה דבר על הצפת מקצוע עריכת הדין. ביניש לא היססה לתקוף בצורה בוטה את הדרג הפוליטי, תוך התעלמות מעקרונות הפרדת הרשויות וזהותו של הריבון במדינה דמוקרטית. לביניש הייתה יומרה מפורשת לעמוד בראש המערכת המשפטית, למרות שהחוק אינו אומר על כך מילה וחצי מילה, ואף הגדילה לעשות כאשר אמרה על השופטים "כולם היו בני". ולבסוף, ביניש התגלתה כאישה נקמנית וקטנונית, כאשר החרימה את News1 ממפגש הפרידה שלה עם התקשורת.

כאשר נבחר חיים הרצוג לראשונה לנשיא המדינה, הוא פתח את נאומו בכנסת בפרפראזה על דברי התפילה: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד בעומדי על בימת קודש זו". לעומת זאת, בשעתיים של נאומים בפרידה מביניש, לא שמענו אפילו ציטוט אחד - לא ממקורות היהדות, לא ממקורות העולם, אפילו לא ממקורות המשפט. משהו: פסוק, שורה משיר, פתגם של אדם חכם, אימרה של שופט דגול. כלום. יכול להיות שזה צירוף מקרים, אבל בכל זאת - מדובר בשישה נאומים שהוכנו היטב מראש: יהודה וינשטיין, יעקב נאמן (אפילו הוא), דורון ברזילי, אליעזר ריבלין, אשר גרוניס, דורית ביניש. האם איש מהם אינו מכיר שום ציטוט הראוי למעמד? לא סביר. האם איש מהם לא מצא שום מקום בנאומו - וכמה מהם דיברו אלפי מילים - לשלב משהו קצת יותר אינטלקטואלי? לא סביר. כך שנשארנו רק עם התשובה הקובעת, שכל השישה סברו שיש להם די דברי חוכמה משלהם, ואין צורך שמישהו יגנוב להם את ההצגה - אפילו אם מדובר במשפט או שניים של מי שוודאי מת לפני דורות רבים. זהו ביטחון עצמי מופרז, הגובל בשחצנות מביכה.

לפני מספר שבועות שיערתי, שפסק הדין האחרון שתקרא ביניש יהיה בסוגייה של הולדה בעוולה, בו היא יושבת בראש הרכב של תשעה שופטים. לא כך היה. היא בחרה כאמור בנושא גימלת ההכנסה, בו יכלה לאחד הן רגישות חברתית והן אקטיביזם שיפוטי בצורה הקיצונית ביותר - ביטול חוק (ובנושא שיזכה אותה בתרועות הציבור). כך נוצר מצב מוזר, בו פסק דין בהרכב של תשעה שופטים בראשותו של הנשיא, יינתן בידי הרכב בהעדרו של הנשיא.