תוצאות האמת של מחאות וחרמות הצרכנים

רוצים לשמוע מה באמת קרה אחרי קיץ 2011, אז יצאנו כולנו מגדרנו, מבתינו, והחלטנו לבלות מוצאי שבתות בכיכרות העיר בצרחות "העם דורש צדק חברתי"? מבחינת מחירים? שום דבר. לא מדויק. ביתר דיוק - המחירים עלו. מבחינת השכל? רבים מאוד התחילו לקבל שכל, דבר שנמנע מהם מהשד יודע כמה סיבות סובייקטיביות בעבר? קחו למשל את החריג האולטימטיבי: עבדכם הנאמן. מעולם לא הייתי במינוס בבנק. ניהלתי עסקים עצמאיים (לפעמים במיליונים), הייתי שכיר, ואפילו "נהניתי" להיות מובטל בין לבין. דבר אחד לא הצליחה ה"מציאות" לשבור אצלי: את כוח השיפוט והארגון של ממלכת הכסף. אתם יודעים כמה שנים וכמה עשרות אם לא מאות פעמים רצו אחריי הבנקים ו/או חברות כרטיסי האשראי בתחינה לתת לי כמה כסף שרק ארצה כהלוואה?! לכל הפניות עניתי מונוטונית: "לא תודה. אין סיכוי בעולם. מעולם לא לקחתי הלוואה, ולעולם לא אקח...". אבל ראו את עמך ישראל? פנאן... על הפראנג'י... כל מיני סלבריטאים מפזזים מולו בטלוויזיה ומספרים לו כמה קל לעשות כל מה שהוא רק חולם וחושב שאינו יכול לעשות ו/או לממש, ורק שייקח הלוואה וחייו יהפכו לגן עדן. בטח יהפכו לגן עדן... הבעיה שזה רק לשבוע-שבועיים. אחרי זה מתחיל הגהינום. צריך להתחיל להחזיר את ההלוואה. זאת בתוספת למשכנתה. בתוספת למינוס בחשבון עו"ש. בתוספת למכתב הפיטורין שמרפי קבע שאף פעם לא יגיע בזמן הנכון. ובדיוק אז נזכרת האישה שהנעליים "הלכו" וצריך זוג חדש. כאן כבר קצרה הדרך לרבנות. תוצאות מחמיאות אבל תוצאות האמת של המחאה הזו דווקא מחמיאות. משק הבית פתח עיניים. אותו זוג גנדרנים שהילכו אימים על חשבון הבנק בחוסר אחריות משווע, החל עושה חושבים בהפוך על הפוך... ("המנוולים הטייקונים האלה תקעו מחירים דרקוניים. לא קונה"...), וכך החלה יורדת לה מכסת האובר-פלוו של עגלת הסופר. לא שהתחלנו דיאטה חס וחלילה. פשוט התחלנו חושבים פעמיים לפני שהמשכנו לזרוק מכל הבא ליד לתוך העגלה. התוצאות נהדרות. חברות הענק שכולם אוהבים לשנוא התחילו להרוויח פחות (הלוואי עליי מה שהם מרוויחים גם כך, ועוד ירוויחו...), אבל בחשבון הבנק החלו מריחים את סירחון הברקסים שגרמו לצמיגי החוסר אחריות לשחוק את כביש האין עצירה באדום. ממש תענוג לראות איך איפה שאין שכל, בא המזל ומארגן למפוזרים בראש – מעט סדר. זה מזכיר לי חבר (מסוג מסוים...) שתמיד מאחל לי להתראות באותו אופן: "תהיה בריא" הוא קורא לעברי כשאני מתחיל לעזוב את פגישתנו, ומיד אחרי שנייה-שתיים מוסיף: "בראש". מעניין שכל פעם אני מתמוגג מחדש לתופעת הלהתראות הזו...