הצביעות נשפכת לחברי הכנסת מהאוזניים. אחרי הטיפול המסור שהעניקו ל
יאיר לפיד עם שני החוקים הדרקוניים שנושאים את שמו, אתמול בערב מיהרו לדרוש את ראשו של שופט בית המשפט העליון, הערבי היחיד,
סלים ג'ובראן. למה? כי הוא לא שר את 'התקווה'. לא יכול להיות שזאת הסיבה. זהו? כי גרונו ניחר מלשיר את ההמנון הלאומי?
לא. זו לא הסיבה. הסיבה היא פשוטה - כי הוא לא מוכן להזדהות עם ההמנון הזה, שבשבילו הוא סמל לנכבה שהוא חווה, לאסון שלו. "יש שופטים בירושלים" אמר מנחם בגין, בלי לדעת שיום אחד יהיה אחד מהם יהיה בן מיעוטים, בן דוד, חבר עם שפם, נו - איך אומרים את זה? ערבי. כן, ערבי. ערבי עם תעודת זהות כחולה.
ג'ובראן לא יכול להמיר דתו זו הדמוקרטיה שלנו, זה כוחה וזו סגולתה - השופט שחרץ את דינו של נשיא המדינה ושלח אותו לכלא - זו הדמוקרטיה במיטבה. אבל אולי כדאי לנו, היהודים הנאורים, ללמוד דבר אחד משופט בית המשפט העליון שלנו.
בניגוד אלינו, הוא לא יכול להמיר את לאומו כמו אותם גרמנים בני דת משה, הוא לא מסוגל לומר שקר בפיו, לבזות את לבבו. הוא אינו מסוגל נפשית לשיר את שיר 'התקווה' הישראלי. המילים "נפש יהודי הומיה" צורמות לו. מישהו באמת יכריח את כל שופטי בית המשפט העליון לשיר את ההמנון? או את שחקני נבחרת ישראל כולם לשיר את ההמנון? זו מכבסת מילים לגזענות נגד ערבים. כמו כל אותן הטבות או הגדרות ל"יוצאי צבא" - הפירוש הוא תמיד אחד - נגד ערבים.
כפייה - ויתור על הדמוקרטיה האמת היא שדודו רותם ושאר הח"כים שמיהרו לקרוא להדחתו של ג'ובראן מנסים להשיג מטרה אחרת, אך העולם הפוליטיקלי קורקט מונע מהם לומר זאת, הם לא רוצים ערבים. לא בבית המשפט, לא בצבא, לא במשטרה, לא בנבחרת. אין הבדל אמיתי בינם לבין מיכאל בן ארי מלבד דבר אחד - הוא אומר זאת גלויות.
זהו עוד חיכוך בין הדמוקרטיה ליהדות במדינה. הערכים השוויוניים המוחלטים שדורשת הדמוקרטיה מאתגרים כל פעם מחדש את הצביון היהודי, שדורש הומוגניות. יש מקומות שאפשר להתפשר בהם יותר, יש כאלו שאפשר להתפשר עליהם פחות. במקרה דנן, יש לומר: כפייה על שופט ערבי לשיר את ההמנון של לאום לא לו, כמוה לדרוש ממדינת ישראל לוותר על הדמוקרטיה שלה. מישהו באמת מוכן לזה?
