והכור האטומי קרס נפל, איננו!

שלשום (27.2.12) ציינו עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל - מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים כמו הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על-ידי אירן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באירן, הדהדה בתוכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני ביולי 1981. מגיש התוכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של ממשלת בגין, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר סימן טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כמו קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות: הפצצת הכור האטומי אוסיראק 1981

תהליך קבלת ההחלטות על הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק נמשך מאז שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע ההפצצה האווירית על-ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסוים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור האטומי בבגדד ב-1968 (מתוך נקדימון, שלמה, תמוז בלהבות, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתוכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב ובלי להיות תלויה בהסכמה זו - מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, היא צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעירק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור", שלפי פרופ' דניאל בר-טל זהו מצב נפשי של קבוצה בדרך כלל, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית"). ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין - וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" - הייתה נתונה תמיד לילדים. למנחם בגין היה כושר רטורי ידוע באיכותו ויחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לטבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו). בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור ההפצצה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה": "ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. הייתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?... הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?... ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל? וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק: "והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת הייתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו". סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור האטומי קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר ויצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.