מלחמות חייבים למנוע (א)

גדלתי לתוך מדינה, בה הייתי חייל בצבא, שהשתכר מרגעי המפגש עם פסגת הר סיני וממשבים סוערים וגועשים של התרוממות רוח, כי קמה מלכות ישראל השלישית באוקטובר 1956 . מלכות ישראל טבולה בדמם של צעירים, שרצו לחיות, ובחודש מרס 1957 הלכה לעולמה הממלכה הפנטזיונרית, היא שבקה חיים. שבקה חיים רק אחרי שגבתה את מחיר הדמים המיותר. גדלתי למדינה עם מיתוס של חללי צה"ל, שמשמעותו האמיתית היא גדיעה של עלומים יפים טרם ידעו חיים. מיתוס שהתקבל בציבור הישראלי כהקרבה טבעית מובנת מאליה למען המדינה. אני חזרתי מאותה מלחמה ב-1956 בתחושה אחרת בתחושה כואבת, שנקטפו חייהם של נעורים יפים, הם נפלו על מזבח של קיפאון מדיני, שהוזן משיכרון של כוח. כוח שלא ידע ולא רצה לדעת, כי גם לכוח יש גבולות. והמצער ביותר, שהם נפלו על מזבח ההשתלבות במלחמה, שיעדיה תוכננו על-ידי אימפריות גדולות גדלתי למדינה, שכעבור 11 שנים, בשנת 1967, מצאתי עצמי פעם נוספת חייל בשירות מילואים. חייל במלחמה, שתבעה מחיר דמים קשה. מחיר דמים שהתקבל כחלק מהילת הפלדה, שהדרימה עד לתעלת סואץ, הצפינה עד פסגת החרמון, תקעה בשופר אל מול הכותל ודמעה אל מול קברי אבות. הייתה זו מלחמה שתבעה מחיר דמים כואב ממדינה, שנכנסה למלחמה עם טריטוריה של כ-20.000 קמ"ר, ויצאה ממנה עם מרחבים שניפחו את ריאותיה עד כ-100.000 קמ"ר. לאחר אותה מלחמה מצאתי עצמי בשירות מילואים לפחות פעם בשנה על גדות סואץ. ראיתי צעירים, שמהיום למחר היו למסגרת שחורה בעיתון. עיתון השוזר הילה למותם של חללים על מזבחה של המולדת.

שכנוע עצמי שרק כוח צבאי יביא שלום

למרבה הכאב, הייתי חלק ממחנה קטן שהעז לזעוק, כי החללים הם קורבנות שווא על מזבח מטבחון פוליטי, בהם התבשלה לה במרץ קדרה של קיפאון מדיני. קיפאון מדיני שפשע וחטא כלפי צעירים, שבאבחת רגע של עופרת הפכו למודעה שחורה צבועה במלל עקר של פרזות חלולות על מוות למען המולדת. מודעות אבל שחורות צבועות בצבעי שכרון הכוח, שהוא למעשה מסד סדוק ומחורר לבנין שעלול להתמוטט. הם מתו, כי הנהגה פוליטית עיוורת הייתה שבויה בשכנוע עצמי שרק כוח צבאי הוא המפתח לשלום. כך מאות רבות של נערים במעוזים ובדרכים המחוררות שביניהם נחשפו לאימת מלחמה אכזרית, שניתן היה בהחלט למנוע אותה. שש שנים אחרי אותה מלחמה, אני מוצא עצמי שוב חייל, שהוזעק מביתו בטלפון ביום שהיה תמוה לקבל טלפונים מהצבא , ביום שהיה תמוה לראות רכבים רבים ברחובות . הלכתי למלחמה כחייל בצבא , שמפקדיו עד יום לפני פריצתה היו מוכי סנוורים בקונספציה של אנשי מודיעין ותקשורת, כי הכל נתון בשליטה ואינה אורבת לנו כלל סכנת מלחמה.

החדרת האשליה - חוסננו הוא מבטחנו

האקדמיה נטלה את חלקה בהחדרת אשליה, שחוסננו הוא מבטחנו . הושרש בדעת הקהל הפמפום , לפיו ישראל יושבת לבטח מאחורי קווי מעוזים בני הגנה . מכון שילוח , מכון אקדמי רם מעלה , הנפיק מסמך שחובר על-ידי סומא בארובה - "האיבה המצרית והסורית לישראל אינה יכולה להביא למלחמה בשנים הבאות , כי הם מודעים לעוצמת הפער בין הכוח הצבאי של ישראל ובין מה שיש להם". למסמך המדעי של מכון שילוח התווספה הצהרה נוסכת ביטחון כזב של מר ביטחון, משה דיין, בראש השנה בשארם א-שייך, שדיבר על כך שבעוצמת כוחנו טמונה הערובה , שלא תהיה מלחמה בעשר השנים הבאות.... ובדיוק כעבור עשרה ימים אני חייל בצבא, שבנה במשך שנים חומת ביטחון מחוררת יהירה מתוך שחצנות של סגידה לכוח. במיוחד לחומה כזו התכוון פרשן הספורט, מר יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה". את החומה המחוררת חשתי כחיל 15 שנה לאחר מכן, במלחמת לבנון הראשונה, אליה באתי לשרת ויחד איתי בני הקטן, הוא כבר חייל בשירות סדיר, ואני בשירות מילואים. הייתה זו מלחמה, שהתנהלה תוך כחש מצד גנרלים לדרג הצבאי. דרג צבאי, שבסגידתו רק לדרך הכוחנית, זרק אלפי פרחי נעורים יפים לטבול במדמנת הדמים וללכת מאיתנו לעולם. ממרחק גילי המשכתי לראות כיצד הסגידה לכוח מובילה אותנו בנתיבי דמים, שניתן היה למנוע אותם. עשינו דרכנו במסלולי מלחמות , כמו : מלחמת לבנון השניה ועופרת יצוקה, שלא הניחו לנו עד שכוס הדמים מלאה על גדותיה. בשתי המלחמות האלו הסגידה לכוח כנקודת מוצא בלעדית עלתה כיתה. הכוח והעוצמה הצבאית ביקשו לשדר לצד השני, שעליו להפנים כי בעל הבית בישראל השתגע - אנחנו נהרוס אתכם כמשטר, כתשתית וכאוכלוסיה.

אני מתייחס למלחמת לבנון השנייה ולעופרת יצוקה, כפי שחשתי במלחמות המיותרות שהשתתפתי בהן ב-1956, ב-1967 ב-1873 וב-1982. מלחמות כזב, ולמרבה הכאב, חלליהן קורבנות שווא של הזיה אלימה.

מוריש עתיד של מלחמה מתוך אותו כאב ומתוך אותו חשש אני משקיף על אירועי החודשים האחרונים. אני פוחד מפעמוני המלחמה המצלצלים על פני כל כותרת יומית בעיתונות, ובכל העוצמה מצלצלים על פני כל מהדורת חדשות בטלוויזיה וברדיו. הפעם החשש הוא מנשורת גרעינית, שנכנסת למשחקי המלחמות. לכן זו מלחמה שחובה למנוע אותה. הפעם החשש הוא מהמחיר של נחילי דמים, שיציפו את אזורנו. הפעם הכאב והחשש מאוקיינוס של בני אדם - באשר הם - שיצללו לתהומות נשיה. הפעם החשש, שאני מוריש לנכדי ולניני עתיד של מלחמה, עתיד של צעידה בנתיב מלחמות מיותרות, שהיו מנת חלקה של מדינת ישראל מאז קמה. אסור לתת לארץ היפה הזו ליפול לזרועות המפלצתיות של המלחמה. חובה עלינו להיות נחושים למנוע את המלחמה הבאה. כי היא טומנת בחובה סכנה שנחזיר את גלגלי ההיסטוריה, שגם לא יהיה מי שיכתוב את המלים הפשוטות: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוֹ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם". קימת סכנה, שגם "רוּחַ אֱלוֹהִים" כבר "לֹא תְּרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם" ולא ישמעו עוד את הקולות היפים: "יְהִי אוֹר" ולא נזכה לתוצאה - "וַיְּהִי אוֹר". הפעם המשחק הוא באש של פטריות גרעיניות. אסור גם לשחק לידיהם של אחרים, שלהוטים לשחק במשחקים אסורים.