העולם שאנו מכירים נמצא במאבק. מנהיגים טובחים בבני עמם. משטרים מתמוטטים ואחרים, מושחתים לא פחות, קמים תחתם. הטרור מכה בבירות העולם כשהוא לבוש בחליפת טוקסידו ועניבה. המאבק הגלובלי הזה איננו על "שטחים" או "גבולות". המאבק כנגד הרוע שמאיים כיום על העולם כולו, זה שמחובר לאירן ולחיזבאללה, לאל-קאעידה ולרוצחים המוסלמים בדארפור, יש לו שם. קוראים לו "עמלק".
שבת מיוחדת עומדת לפנינו. השבת אנו מוסיפים לפרשת השבוע את קריאת פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", שעל שמה מכונה השבת "שבת זכור". בפרשה קצרה זו מצווים אנו לזכור את רשעתו של העם העמלקי, הקטן אך המרושע, שזינב בנחשלים בעם ישראל בצאתם ממצרים. כל העמים הגדולים שמסביב יראו מעם ישראל לאחר הניסים הגדולים שנעשו לו במצרים. עמלק היה העם היחידי שהתגרה בם וסירב להכיר בהשגחתו המיוחדת של אלוקים על ישראל.
עמלק הוא לא סתם אויב. לעם ישראל יש הרבה אויבים, אולם עמלק משתייך לזן שממנו בא גם האויב הנאצי. הוא מבטא שנאה מוחלטת, יוקדת, נטולת הסברים רציונאליים. שנאה כזו רחש לעם ישראל גם המן הרשע, שבא מזרעו של עמלק. לשם השוואה: מצרים הייתה רעה ומזיקה לעם יהודי אלפי מונים יותר מהעמלקים. המצרים שיעבדו את ישראל מאות שנים, הרגו בהם ועינו אותם באופן שקשה לתאר. והנה למרות זאת, הם לא זכו ליחס שלילי טוטאלי של התורה כנגדם, ואף הותרו להתגייר. לעומת זאת, את העמלקים אנו מצווים להשמיד ולהרוג. הסיבה לפער היא שהמצרים לא שיקפו רוע טהור ומזוקק. עמלק, המן והנאצים, הם רוע טהור. הם ציאניד.
מלחמת חורמה ברוע המוחלט לתורה חשוב להגדיר במדויק היכן מקורו של הרוע, והיא מזהה אותו בעמלק ויורשיו. לתורה לא רק חשוב להגדיר את הרוע, אלא גם לצוות על מלחמה כנגדו. לא סתם מלחמה, אלא מלחמת חורמה. בלשונה של התורה: "מחה תמחה את זכר עמלק".
איננו יודעים מיהו עמלק, ומבחינה הלכתית המצווה הזאת מופנית אך ורק כנגד אותו עם ספציפי, שאיננו יודעים לזהותו. אך התורה רוצה לומר לנו משהו רחב יותר, יסודי יותר. התורה דורשת מאיתנו לא להתפשר עם הרוע. היא דורשת להגדיר ולסמן אותו, לומר בקול צלול: מי שטובח ללא הבחנה, מי שהורג ללא רחמים, בשם קנאות-דתית אידיאולוגית עיוורת, הוא רשע בתכלית. הוא התגלמות הרוע עלי אדמות.
ניתן ללגלג על הנשיא הקודם של ארה"ב שטבע את הביטוי "ציר הרשע", אולם דבר אחד לא ניתן לקחת מהנשיא
ג'ורג' בוש, והוא: הרגישות המוסרית והיסודית לפיה עם רשע לא מדברים ולא מתפשרים. הרשע הוא גידול ממאיר שצריך לכרות עד תום.
מובן שלא כל אויב הוא עמלק. המצרים, המואבים, האדומים, המדיינים, האשורים והבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים לא הוגדרו על-ידי התורה או על-ידי חז"ל כעמלק. חלק מהעמים המנויים ברשימה זו היו אויבים מרים, שהרגו מיליוני יהודים, חלקם הרסו את בתי המקדש והגלו את העם, אך הם לא הוגדרו כעמלק. לא כל אויב הוא מקור הרוע, ולכן אל לנו ליישם את העיקרון של "מחה תמחה" כפשוטו. מאידך-גיסא, עלינו להילחם בנחישות בגילוייו של הרוע, ולא להימנע מלהגדיר אותו ככזה. רוע הוא רוע.
הפרשנות של "שר הטבעות" בני דורי למדו בשיעורי ההיסטוריה על שתיקת המערב כלפי השאלה היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה. הם לא סימנו את הרוע ולא נתנו לו שם, ובכך צמצמו את המחויבות המוסרית לפגוע במרצחים באופן נחוש ביותר. היום נשיא אירן מדבר בקול צלול על השמדת ישראל, והעולם מושך בכתפיו - וזה מדאיג. מי שאין בכוחו לסמן את הרוע, מבטא את חוסר רצונו הפנימי בחיים. הפרשה מלמדת אותנו שאין חיים ללא מלחמה ברוע.
הפרשנות המודרנית החזקה ביותר שאני מכיר למלחמת עמלק, היא התיאור האפי הנרחב של טולקין ב"שר הטבעות", כשהוא מתאר את המלחמה של החברים באחוות הטבעת כנגד סאורון, הוא שר האופל. בעייתם של חברי אחוות הטבעת היא לא רק כנגד הרעים, אלא כנגד אלה שנשבו בקסמם של הרעים; ההולכים שבי אחרי תעתועיו של הרוע, גם אם זה קורה משום שהם חוששים מפניו. אנשים כאלה הם מסוכנים ביותר. אסור לטשטש את פניו של הרוע, יש להיות מודעים לו גם אם לא תמיד יכולים להילחם בו. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים... לא תשכח".
