תראו כמה רעות חולות של מערכת המשפט אפשר למצוא בעסקת הטיעון בפרשת התאונה הקטלנית בצומת רבדים: סחבת בלתי נסבלת, עסקת טיעון מקוממת, הצגה מעוותת של העובדות בידי הפרקליטות, חוסר הרתעה והעדר גמול.
התאונה אירעה ביוני 2005. שבעה בני אדם נהרגו בה ו-248 נפצעו, מתוכם 63 באורח קשה. כתב האישום הוגש בספטמבר 2008, קרי: אחרי למעלה משלוש שנים. הדיון החל, הצדדים הגדירו את גדרי המחלוקת ונקבעו לא מעט ימי הוכחות, שכן למדינה לבדה היו 90 עדים. אלא שבנקודה זו עבר התיק לגישור, ובפברואר 2012 הוא הסתיים בהצלחה. כמעט שבע שנים עברו מאז התאונה ועד שניתן פסק הדין. מכאן, שאם לא היה מושג הסדר - היינו מקבלים אולי עכשיו פסק דין בערכאה ראשונה, ופסק דין בערעור במלאת עשר שנים לתאונה.
כאמור, עסקת הטיעון עצמה מקוממת. הרכבת יוצאת למעשה פטורה בלא כלום, שכן מהם 500,000 שקל בשבילה - אפילו במצבה הקשה הנוכחי? נכון שכעת יוכלו הנפגעים והיורשים להגיש נגדה תביעות אזרחיות על סמך פסק הדין הפלילי החלוט, אך זה ידרוש מהם הרבה זמן, הרבה כסף ובעיקר הרבה תעצומות נפש. חוץ מזה, המשפט הפלילי צריך להעניש בלא לחשוב על ההליכים האזרחיים. וכאן העונש מגוחך עד כדי אבסורד: פחות מ-75,000 שקל לכל אדם שנהרג, ואף אגורה כנגד הפצועים. נראה שלשיטת הפרקליטות, זהו השווי ההוגן של חיי אדם בישראל. ונא לזכור, שמבין שבעת ההרוגים - חמישה היו נוסעים, שלא הייתה להם כל נגיעה שהיא להתרחשות התאונה.
העונש במשפט הפלילי נועד להשיג שתי מטרות: גמול והתרעה. קנס כזה אינו מהווה שום גמול, ואין הוא מתחיל להוות הרתעה. 500,000 שקל היוצאים מקופה של חברה - ובעיקר כאשר מדובר בחברה ממשלתית - אינם מרתיעים איש, כי איש אינו מרגיש שהוא מי שמשלם את המחיר. ענישה כזו, במיוחד באירוע כה מרכזי וטראומתי, שמה את החוק ללעג ולקלס.
עכשיו תראו מה כותב משרד המשפטים בהודעתו על ההסדר. "נזכיר, כי התאונה התרחשה כאשר נהג משאית לא ציית לתמרור 'עצור' ועלה על המסילה כשהרכבת נמצאת במרחק קצר ממנו. בתאונה זו מצא נהג המשאית את מותו". לא נכון. זהו תיאור של תאונה קודמת בצומת רבדים, ממנה לא הפיקה הרכבת את המסקנות - ואז באה התאונה הקטלנית עם שבעת ההרוגים. כלומר: אפילו תיאור העובדות אינו אמין.
הלאה. "יצוין, שכבר בתחילת הדרך הייתה מודעת הפרקליטות לקיומן של סוגיות משפטיות תקדימיות שיעלו עקב ניהול התיק והחלטתה להגיש את כתב האישום הייתה בשל הנסיבות הקשות של האירוע והצורך לקבוע סטנדרטים ברורים של אחריות הרכבת ובכיריה". במילים פשוטות: המדינה לא הייתה בטוחה שיש לה קייס, אבל רצתה לקבוע "סטנדרטים ברורים של אחריות הרכבת ובכיריה" - אלא שזה אינו עניין למשפט הפלילי. ונניח שכן; הרי המטרה לא הושגה, לנוכח הסדר הטיעון שמחק שניים משלושת עובדי הרכבת וסיים את הסיפור בקנס.
אלא שהפרקליטות, כהרגלה, רואה כמעט הכל כניצחון: "למעשה, בעיני הפרקליטות, ברגע שרכבת ישראל נטלה האחריות לגרימת מותם ברשלנות של הקורבנות באירוע, האינטרס הציבורי בא על סיפוקו". מי בדיוק נטל את האחריות? - תאגיד, גוף נטול פנים, מישהו שאי-אפשר להצביע עליו ברחוב ולומר: ראו את העבריין הזה. ואיזה אינטרס ציבורי? אינטרס הגמול - לא. אינטרס ההרתעה - לא. אז אולי רק האינטרס של הפרקליטות לסמן עוד V על תיק שבעיני עצמה היה בעייתי. ולבסוף: "כחלק מההסדר, העונש שהוטל עליה במסגרת ההסדר הינו הקנס הגבוה ביותר הקבוע בחוק בצד העבירה בה הורשעה". את הסכום לא מספרים לנו והיה צורך לחפש אותו בנרות בתוך פסק הדין; אולי אפילו משרד המשפטים העדיף להחביא את הסכום המגוחך לו הסכימה הפרקליטות.
