עצם קיומו של בית משפט עליון לצדק הוא צורך חיוני בעולמנו, ואנו חייבים להיזהר שלא להרוס אותו. עריצות שלטון עלולה להיות גורם מכריע ונורא בעיצוב פני החברה. התורה עצמה לימדה על כך באומרה בפרשת המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו", לאמור: לשלטון אורבת הסכנה הנוראה של שימוש בכוחו וביכולת השחיתות שלו כדי לנצל את מי שאינו מקורב לו, וכדי לפגוע בזכויות האדם. התורה ממשיכה ואומרת "ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל", לאמור: לשלטון אורבת גם סכנה אחרת, והיא הסכנה של סטייה ממהותו העיקרית, והוא מימוש חזונה של המדינה וייעודה.
עיקרון הפרדת הרשויות והגבלת כוח השלטון לא נוצר אפוא בימי מונטוסיקייה. התורה הייתה מודעת לסכנות הגדולות האלה והתמודדה עימן בכמה דרכים חוקתיות. בין הדרכים אנו מוצאים בפרשת המלך את הגבלת הכוח שהמלך מצווה עליה ("לא ירבה") ואת החובה של כתיבת ספר תורה שינחה אותו בכל דרכו. אולם התורה לא הסתפקה בהעמדת מצוות, אלא בנתה גם מערכת חוקתית שבמרכזה גופי הנהגה מהותיים העומדים כנגד המלך. בימים עברו עמדו מול השלטון כוחות מוסריים וערכיים - הנבואה, וכוחות בעלי משמעות שיפוטית - הסנהדרין. הם שנועדו למחות כנגד עוולות השלטון, להגן על הגר, היתום והאלמנה, ולהיאבק למען זכויות האדם, חירותו ועצמאותו.
ביהמ"ש בעצמו אחראי להתרופפות במעמדו
לו יכולנו להקים מחדש את הצליל האלוקי המכוונן של הנבואה, ולו היה בידינו לקיים מערכת משפט יהודית ברה ונקייה - היינו עושים זאת בשמחה. אלא שאפשרות זו אינה עומדת לנו עתה. בשעה זו, שאנו צריכים לבחור בין אנרכיה, איבוד עצמאותו של בית המשפט העליון ויכולתו להגן על זכויות האדם ועל דרכו של השלטון, ופיקוח על הסכנות הגדולות שיש בכוח השלטוני - אנחנו צריכים לבחור בחירה חדה וצלולה בקיומו של בית המשפט העליון.
בחירה זו אסור לה שתהיה מנוצלת על-ידי בית המשפט העליון עצמו. מעמדו המתרופף בחברה הישראלית נובע גם בשל העובדה שהוא עצמו לא הגביל את כוחו, והסתכן בעצמו בחטא העריצות ונטילת סמכויות לא לו. אני מבקש להדגיש כי הדבר נעשה לא רק בפסקי הדין שנראים בעינינו כהטיה פוליטית לכיוון שמאל, אלא גם בפסקי דין שאנו דווקא מסכימים איתם.
לדוגמה אציין את פסק הדין שחייב את הממשלה להשקיע 200 מיליון שקל במיגון שדרות - זו החלטה נכונה ומדיניות נכונה, אולם אסור לבית המשפט להתערב בה. זו אחריות שלטונית, ובמקום שבית המשפט משתמש בכוח לא לו - הוא גורם לאחת הסכנות הגדולות ביותר, והיא איבוד כוחו. בית המשפט העליון עצמו אחראי לחלק מההתרופפות במעמדו, ודווקא שוחרי טובתו (וכאמור, לדעתי כולנו צריכים לרצות בקיומו האיתן והעצמאי) מחויבים לקרוא לו לשוב לגבולות תפקידו, ולמלא את השליחות הגדולה שהחברה בישראל הטילה עליו.
יום חילופי נשיאי בית המשפט העליון הוא אפוא הזדמנות חיונית לחיזוק מעמדו של בית משפט זה ולתפקידו החברתי בעשיית צדק ומשפט בארץ, שתיעשה הן בכך שמתנגדיו יחדלו מהניסיון לקעקע את עצמאותו והן בכך שהוא עצמו יהיה נאמן לשליחותו ולא יחרוג ממנה.