פרשת השבוע היא תְּצַוֶּה [שמות כ"ז]: [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית-לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. הפנייה וְאַתָּה היא אל משה רבינו כמובן, הוא אמור לצוות את בני ישראל על מה שנאמר בהמשך. את הפרשה הזאת קוראים השבת בספר תורה לפי סדר הפרשיות לשבתות השנה. אלא שבשבת זו, מוציאים ספר תורה נוסף ובו קוראים פרשה קצרה, פרשת זָכוֹר, שלושה פסוקים בסך-הכל [דברים כ"ה]: [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ-וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. [יט] וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ-תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. לכל הדעות, קריאת הפרשייה הזאת היא חובה מן התורה ולכן גם הנשים באות לבית הכנסת לשמוע אותה.
את התזכורת הזאת אנחנו קוראים בתורה מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים, כי כידוע, את פורים חוגגים לזכר הניצחון על המן שהיה מזרע עמלק וצריכים להזכיר לעצמנו בזמן אמת שזהו הרעיון. אלא שהמצווה לזכור את חובתנו למחות את זכר עמלק, אינה תלויה בזמן, היא תמידית, והשאלה היא במה "זכה" עמלק ליחס הזה? הוא הרי לא היה האויב היחיד של עם ישראל, במהלך ההיסטוריה שלנו בתנ"ך יש רק שתי מלחמות עם עמלק, הראשונה כשתקף, בסוף פרשת בשלח, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, והשנייה בשמואל א', כאשר שאול המלך מצטווה להשמיד אותו, קצת מהסס בעניין ומאבד את המלוכה עקב כך. לכאורה, היו עמים שכנים שעשו לנו יותר צרות משעשה עמלק, אז מה המיוחד בו, מדוע דווקא הוא "זכה" להיות האויב הנצחי של עם ישראל?
תכונות עמלקיות רעות וכאשר קוראים את התזכורת הזאת בשבת שכולה מתייחסת אל משה רבינו, וְאַתָּה תְּצַוֶּה, צריכים לנסות להבין מה הקשר בין שתי הפרשיות. ובכן, כידוע, משה רבינו מוגדר כ"רעיא מהימנא" שפירושו 'הרועה הנאמן' אבל גם 'רועה האמונה'. הוא דמות המופת של ראש בני ישראל, המנהיג המופתי שמחבר את כולנו אל הבורא יתברך וזהו כל עניינו. נו, וזה בדיוק מה שמנסה עמלק לקלקל; בעבר דיברנו על כך שעמלק מייצג את הכפירה בה' שהוא אלוקי השמיים והארץ בשווה, עמלק אוחז בהשקפה שיש ארץ ויש גם שמיים (רוחניות) אבל אין קשר ביניהם. כלומר, עמלק זה ע-מָלַק, הוא עמל להפריד את הראש (למלוק) ולנתקו מהגוף, טוען שיש בית כנסת, זה נכון, זה שייך לשמיים, לרוחניות, אבל יש גם כנסת ולא אמור, גם לא יכול להיות קשר ביניהם. בדיוק ההפך מהקו של משה רבינו.
אז עמלק הפיזי צץ מדי פעם ונעלם, כמו שהראינו מהתנ"ך, שם חלפו יותר מארבע-מאות שנה בין שני המפגשים שלו עם עם-ישראל ואחר-כך עוד פרק זמן דומה עד הגזירות של המן במגילת אסתר. אבל המצווה למחות את זכרו היא נצחית ואינה תלויה בהופעתו הפיזית, כי הוא מייצג תופעה רוחנית רווחת שעימה עלינו להתמודד. במילים אחרות, העם הזה שנקרא עמלק הוא אומנם גוי והוא רע מאוד לעם ישראל, אבל התכונות שמאפיינות אותו ועושות אותו כל-כך רע לנו, בהחלט עלולות להסתתר אצלנו בנפש, ועימן עלינו להתמודד, למחותן מקרבנו. מה הן תכונות מגונות אלו? ובכן, מה שמאפיין את דרכו של עמלק היא העובדה שהוא מנצל את החולשות שהוא מזהה אצלנו כדי לתקוף, כמו שנקרא בשבת: וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ-וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ.
ומתי זה קורה - בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. כאשר עייפים מהמאמץ להתנתק מההרגלים המצריים ועוד לא מצליחים להתחבר לקדושה, הוא תוקף. כי במצב הנפשי הזה של מאמץ להתרחק מהרע, הרבה פעמים אנחנו עושים דברים רק כי ככה צריך, בלי שנרגיש באמת את החיבור לאלוקות שבאותה עשייה. זה חלק מהתהליך, אבל זה מתסכל ואת התסכול הזה מנצל עמלק כדי לשכנע אותנו שזה לא שווה, שעדיף לוותר. לעומת זאת משה רבינו עמל לחנך אותנו להכרה שאין שום מקום פנוי מנוכחותו יתברך ואין שום נושא שהוא מחוץ לתחום התעניינותו. שאמנם יש גשמיות, יש אפילו חומריות ולמראית עין אפשר לטעות ולחשוב שאין קשר בינן ובין האלקות, אבל האמת היא שהאלוקות היא המהווה את כל העולמות, כולל את החומר הכי גס והכי נחות. והעיקר, אומר לנו משה רבינו, שחייבים לזכור שכל מה שקורה או לא קורה, הכל הוא ברצונו יתברך.
מאירים את העולם אפשר לומר שאצלנו כמעט כולם מסכימים שקיים חומר וקיימת רוח. מסכימים גם שלפעמים יש מתח ביניהם, בין החומר לרוח ובין הדוגלים בעדיפות לחומר לדוגלים בעדיפות לרוח. לא ניכנס לנושא הזה כעת כי עלולים להסתבך בניסוח הסתירות הפנימיות של האסכולות השונות, רק נאמר מה שנראה מובן מאליו, שהרוח בה מדובר אינה דווקא הרוח של פרשת השבוע או של התורה בכלל. הרוח של התורה היא אלוקות שאת המודעות אליה מנחיל לנו משה רבינו בעוד עמלק עושה כל מאמץ לנתק אותנו ממנה. אין לעמלק שום בעיה עם הרוחניות האחרת, זו שהיא פרי הדמיון האנושי, מה שמפריע לו זו רק הרוחניות האלוקית. הוא פשוט טוען שאין דבר כזה, שאין תקשורת בין האדם ובין בוראו. למרבה הצער, מבחינה מסוימת נראה שההשקפה העמלקית הזאת די מקובלת אצלנו.
כאשר הקב"ה מורה למשה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית-לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, הכוונה היא לשמן הכי משובח, הטיפה הראשונה שיוצאת מהזית כאשר כותשים אותו, לפני שטוחנים בריחיים ונספחת אליו הפסולת. את השמן הזה שמים במנורה שמדליקים בבית המקדש. את השמן שיוצא אחר-כך והוא קצת פחות איכותי, אותו מייעדים למנחות שהם קרבנות סולת בלול בשמן. על הגישה הזאת אומר המדרש (תנחומא): בנוהג שבעולם, אדם אם יהיה לו שמן רע - הוא מדליק בנר, והיפה - נותן בתבשיל, ובאהל מועד ובמקדש לא היו עושין כך, אלא זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר והשני למנחות. האור המופק מהאש הגשמית שבמנורה מייצג את האור האלוקי שמהווה את העולם. ומכיוון שהוא העיקר, מזינים אותו בשמן הכי משובח. קרבן המנחה גם הוא שייך לאלקות, אבל במדרגה נמוכה יותר, של התלבשות בתוך העולם, לכן מסתפקים בשמן השני.
המנורה שבבית המקדש מייצגת את בני ישראל והאור שמעלים בה מייצג את הרעיון של הארת העולם כולו על ידינו. לכן ההוראה היא לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד ולא להדליק נֵר תָּמִיד. כי המגמה של התורה היא שנעלה את עצמנו וביחד איתנו את העולם כולו, מעלה-מעלה אל עבר האלוקות. ומי שנותן לנו את הכוח לעלות ולהתעלות הוא משה רבינו, שהוא "רעיא מהימנא" הוא רועה את האמונה שלנו ומזין אותה עד כדי הפיכתה למודעות. כמובן, התהליך הזה מתקיים כל הזמן על-ידי משה רבינו שבכל דור, בין אם הוא מזוהה ובין אם לאו. אבל כדי שנוכל לבצע את העבודה הזאת, כדי שנוכל לעשות את השליחות שהטיל עלינו הבורא יתברך, שהיא להאיר את עצמנו ואת העולם כולו באור האלוקי, עלינו להיות מחוברים למשה באמצעות לימוד מעמיק בתורת משה מתוך הכרה שזהו דבר ה' והוא מדבר אלינו.
משה, המנהיג הנצחי בדיוק לזה מתנגד עמלק; הוא טוען שמי שרוצה ללמוד - שילמד, אבל אין ולא צריך להיות הבדל בין לימוד התורה ללימוד אחר. הוא טוען שהכל על אותו מישור ולכן אין שום מקום להעניק עדיפות ללומדי התורה על הלומדים לימודים אחרים. האמת היא שהשקר העמלקי הזה לא היה מתקבל על דעתו של שום בר-דעת אלמלא נוצר הרושם שנספחו אל לומדי התורה באמת, רבים שאינם לומדים באמת ורק מנצלים את קרבתם ללומדי התורה כדי לחמוק מכל מיני מטלות. אינני יודע עד כמה נכון הרושם הזה אבל מן הצד השני נשמעות כל מיני סיסמאות בלבוש של טיעונים שבלי הרבה מאמץ אפשר להראות שהם מגוחכים להפליא. הטיעון הכי מגוחך הוא המזלזל בחשיבות לימוד התורה, אפילו של יחידים, עבור עם ישראל והעולם כולו. הטיעון הזה מנותק לגמרי מהמסר של פרשת השבוע בפרט ומנותק מיהדות ומאמונה בבורא עולם בכלל.
אם באמת רוצים שהחרדים יתגייסו לצבא, ואינני מדבר על לומדי התורה באמת שבהם אין לגעת, הצעד הראשון שנדרש הוא לייהד את הצבא. ולאלה שהאמירה הזאת מקפיצה אותם, אומר שהמאבק על גיוס החרדים קיבל גוון בולט של מאבק בין-דתי, מאבק בין האוחזים בדת הצבאיות ובין האוחזים בדת משה כפי שהם מבינים אותה. אז אומנם לכאורה הראשונים חזקים יותר, בידם הכוח לכפות על האחרונים גיוס כרצונם, אבל לא נראה שזה יקרה בדרך הזאת, בדרך הכפייה. ליתר דיוק, לא נראה שזה יקרה בכלל. כי עם כל קנאותם לאמונה בצבאיות - קצת שכל יש להם, הם לא ינקטו מהלך שעלול למוטט את אמונתם עד היסוד. מה שצריך זה שכולנו נתחבר לדרכו של משה רבינו, דרך לימוד התורה ושמירת המצוות. ואז, נהיה עם אחד באמת ואפשר יהיה לדבר גם על גיוס אחד.