הביקור הראשון - קיץ 1947 באוגוסט 2007 התפרסם ב'
ידיעות אחרונות' ראיון מפתיע ומרתק שערכו שלמה נקדימון וד"ר ניר מן עם סא"ל שמואל גבעון (אוּלִי הַקֶר) שהלך בינתיים לעולמו. בריאיון המיוחד הזה, שראוי שיהיה בכל בית בעין החורש, מספר שמואל גבעון את סיפור חטיפתו של מנהיג האצ"ל מנחם בגין, והבאתו לעין החורש במסתור, לקיום שיחה חשאית עם הדרג הכי גבוה של ארגון ההגנה. דומני שהסיפור הפתיע את שני העיתונאים המהימנים הללו לא פחות משהפתיע את קוראי העיתון!. דבריו של גבעון לא נזכרו עד אז בשום מקור, ולבד משמועות חתרניות שהילכו בקיבוץ ובין המקורבים מארגון ההגנה, איש לא ידע על כך. וכך אירע שביקורו הראשון של מנחם בגין אצלנו היה מסתורי, כפוי, ובמחשך...
שמואל גבעון סיפר על חטיפתו של בגין מדירת המסתור שלו בלב תל אביב. מה שלא הצליחו הבלשים הבריטים, עלה בנקל בידי הבחורים המצוינים מהפלמ"ח. חוטפיו, ושמואל בראשם, היו מיוצאי המחלקה הגרמנית, נועזים, חסונים ונאמנים ביותר להנהגת ארגון ההגנה. שמואל הקר כמו שנקרא בקיבוצנו, היה מנערי עליית הנוער הווינאים שהגיעו ארצה ממש בדקה האחרונה לפני ההשמדה. הם עלו, בני 16 או 17, ב-1938. לימים השתלבו להפליא לא רק בחיי הקיבוץ, אלא גם במרקם החיים בארץ. לאחר מלחמת העצמאות עזב שמואל עם אשתו הציירת הידועה גילה גבעון והלכו לייסד את כפר האמנים עין הוד. הוא שירת שנים ארוכות בצבא הקבע, והיה בין מייסדי חיל השריון. ותמיד נטה חסד לנערי ובני עין החורש שהתגייסו לחיל השריון.
בגין נחטף כאמור, באוגוסט 1947, לעיני אשתו ובנו הקטן, והובא כסוי עיניים וכבול לעמדה נידחת בשולי הקיבוץ. כמה עמדות בטון מבוצרו כאלה היו אז ברשת ההגנה של הקיבוץ. כולן נהרסו למעט אחת, עמדת קקון, שאף שוקמה מעט. לענייננו אין זה משנה באיזו עמדה בדיוק התרחשה הדראמה. העמדה הייתה נסתרת היטב בתוך חורשת האיקליפטוסים העבותה שהקיפה את הקיבוץ. בכמה פינות בקיבוץ הם עדיין מתנשאים לשמיים. שמואל גבעון שהיה מפקד הפעולה והאבטחה דאג שאיש מחברי הקיבוץ לא יתקרב אל העמדה. בתום המשימה הוחזר בגין בשלום לדירתו הנחבאת בעיר. פרטי החטיפה וההשבה מפורטים בכתבה ולא אלאה את קוראיי בהם.
בעמדה המתינה למנחם בגין אישיות בכירה מאד מההגנה. גם מחברי הכתבה לא ידעו לציין בדיוק האם היה זה יצחק שדה או
דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו. על מה דיברו ומה הסכימו ביניהם לא נדע כנראה לעולם. אפשר ודנו בסיום ה'סזון', אפשר והועלה לראשונה עניין הבאת ספינת הנשק 'אלטלנה', ואפשר שנידון פירוק הארגון הפורש אצ"ל וצירופו להגנה. שמואל גבעון לא ידע עד יומו האחרון מה נאמר שם ומי נפגש עם החטוף. כך או כך, איש מהחוטפים מהמאבטחים מחברי הקיבוץ ומראשי ההגנה, לא שיער אז בקיץ 1947, שמנחם בגין ישוב לעין החורש בשנית. אך הפעם חופשי וגאה ועם כוכב המזל הפוליטי שלו הזורח לפניו.
הביקור השני - אוקטובר 1969 בגחמה מפתיעה של שר ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, שב בגין לעין החורש, להיפגש עם מאות הצעירים של ארגון "צוותא האזורית", שבראשו עמדו ישי עמרמי יריב בן אהרון עמרם הישראלי וצעירים נוספים, ושעל-פי השמועה פעל בהשראתו של אבא קובנר. שלמה נקדימון, מי שהיה יועץ התקשורת של מנחם בגין באותן שנים, כתב על המופע ההוא בכתבתו ב'ידיעות אחרונות'. בגין הגיח לפתע בעת מלחמת 67 מהמדבר הפוליטי שעשה בו את מרבית שנותיו. זה קרה בשל הפוטש הנבזי והציני של משה דיין ו
שמעון פרס נגד לוי אשכול. ופתאום קיבלנו שותף חדש, מטוהר משרצי העבר הטרוריסטי והפלגני שלו. הנהגת הקיבוץ הארצי נדהמה וניסתה למנוע בכל מחיר את קיום המפגש. ישי עמרמי נקרא לבירור דחוף במזכירות הקבה"א. אך הפגישה התקיימה חרף התנגדותם.
מנחם בגין פתח כשחלק חוב של כבוד לשני חברי עין החורש. סניה נתנאל בארי קולודניצקי ז'ל, שהיה מדריכו בקן השוה"צ בעירו בריסק. ואסתר רימלנד אייבשיץ ז'ל, שהייתה חברתו הטובה בשכבה הצעירה, בטרם עריקתו לתנועת בית"ר. מחווה זו שלו, אף שהייתה קצרה ולא מהותית, השרתה אווירה יותר נינוחה על המפגש. וכך, 22 שנה בדיוק מביקורו הראשון אצלנו הוא שב לבקרנו. אמרתי את כל זאת ואף סיפרתי נוספות לבמאי איתן אורן בעת הצילומים לטלוויזיה. אך כאמור, מאומה לא נכנס לסרט.
אני עצמי מסתפק בהחלט בהבלחה הקצרה שהבלחתי בתוכנית. ובעיקר בעשרות הקדימונים של הימים שלפני הקרנתה, שבהם השמעתי שוב ושוב את דעתי עליו, ללא פרטים וללא התחכמויות. האיש הזה, מסית ומדיח מקצועי, שלא נטע עץ בארץ ישראל, לא זרע זרע, ולא ראה רגב של אדמה נפלחת, האיש הזה, שהיה רוב שנותיו בארץ עכבר מחתרת נמלט ומסתתר, חבוי בבתי דירות מחניקים, מרתפים ומשרדים מעופשים - האיש הזה ההין לפגוע בתנועה הקיבוצית פגיעה כל כך אנושה.
אמרתי לאיתן אורן, שמאז גידופו הידוע והפוגעני של דוד בן-גוריון - "אני בוש ונכלם" - שכוון אל הקיבוצים על שלא נתנו יד לתוכנית ההתיישבות המפאיניקי"ת של ראשית המדינה - לא גודפה התנועה גידוף שקרי כל כך אך מכאיב כל כך, כמו נאום בריכות השחיה של בגין. האיש, שאוהדיו מתפארים שהיה דמוקרט גדול, בשעה שהיה רק דמגוג גדול, כשל במבחן הראשוני של "להיות ראש ממשלה של כולם". הוא סירב להיות ראש הממשלה של התנועה הקיבוצית, והוציא אותה אל מעבר לגדר שגדר בעת עלותו לשלטון.
ולגמרי במקרה סיפר לי לפני הצילומים ידידי יעקב גוטרמן, מלב מורתח של אב שכול, איך פגע בגין בשתי המשפחות השכולות של גוטרמן מהעוגן וזמיר מעין דור, כשלא שלח להן, בכוונת מכוון נקמנית, איחולי שנה טובה, לאחר מלחמת לבנון. גם כאן הוא כשל ב"להיות ראש הממשלה של כולם", כולל אלה שהתנגדו לו התנגדות מרה ופוגעת. הוא היה צריך להתעלות ולסלוח, אפילו ששתי המשפחות חרפו וגידפו אותו, ובצדק.
ועל כל אלה כמובן, אין לו ולא תהיה לו לעולם סליחה ומחילה.
