מהומות בהר הבית, מהומות במחסום קלנדיה, בא-רם, בביתוניה, בעזון, ידויי אבנים פרועים בציר 60, מהומות בחברון, שרשרת מקרי שוד אלים של מכוניות, וגם מטען צד גדול שבחסדי שמים לא פעל.
חולשה ישראלית ערב 'האינתיפאדה הראשונה' מי שנזכר בתקופה של ערב האינתיפאדה "הראשונה", אינו טועה. הסיבה לאינתיפאדה הייתה חולשה ישראלית ששיאה בשלושה אירועים מרכזיים: שחרור 1,150 מחבלים לשטחי יש"ע במסגרת "עסקת ג'יבריל", "ליל הגילשונים" שבו מחבל בודד הצליח להרוג 6 חיילים בבסיס בצפון, ומהלך של מעצר חשודים במחנה הפליטים בלאטה שקופל בגלל התפרעויות ערביות.
בנוסף, הנסיגה מסיני ב-1982 הצטיירה בעיני הערבים כביטוי להתקפלות והתכווצות ישראלית, שחרור המחבלים חסר התקדים הצטייר כתבוסה ישראלית במלחמת "שלום הגליל" למרות הניצחון שבו החלה, ושרר חוסר אונים משפטי וביטחוני מתמשך כלפי טרור "רך" של ידויי אבנים. מערכת הסתה נוהלה ע"י הממסד האש"פי ביש"ע וירושלים שפעל כמעט בגלוי.
החיבור בין כניסתם של המוני מחבלים מנוסים וחדורי מוטיבציה לשטח עם אובדן כושר ההרתעה הוביל למצב שבו די היה בתאונת דרכים קטלנית אקראית בין משאית ישראלית לרכב עזתי כדי להצית את השטח. המהומות שפרצו "פגשו" שני אלופי פיקוד, אנשי שמאל, ש"הקלותיהם אומנותם" -
עמרם מצנע במרכז ו
מתן וילנאי בדרום, בעזה. טיפולם באירועים לפי מיטב האידיאולוגיה הפייסנית שלהם - נסיגה, "הכלה", ניתוק מגע, "הקטנת חיכוך" והפקרת סוכני שב"כ לאספסוף הרצחני, הבטיח את המשך המהומות ועודדו את המתפרעים. הגיבוי לכך הגיע מהצד השמאלי של ממשלת האחדות דאז - שר הביטחון רבין ושר החוץ פרס, שכהרגלו חתר הן תחת רבין והן תחת ראש הממשלה, שמיר.
היום - המצב דומה היום המצב דומה באופן מבהיל. עסקת שליט מקבילה מושלמת לעסקת ג'יבריל. ההינתקות מצטיירת כהמשך ההתקפלות הישראלית שהחלה בסיני. הכניעה למחבל ששבת רעב מהווה תמרור חולשה גדול ובוהק.
אהוד ברק, הממלא כיום את תפקיד האגף השמאלי והחתרני בממשלה, ממנה ומגבה קצינים המקדמים מדיניות שמטרתה הסופית היא להוציא את ישראל מיו"ש. צה"ל כבול ע"י מערכת המשפט ופקודות פוליטיות המונעות ממנו לנקוט מדיניות התקפית יוזמת. ברק ממנה דווקא את "מר אוסלו", ניצן אלון, לתפקיד אלוף הפיקוד לאחר שכאוגדונר הוכיח שהינו האדם הכי פחות מתאים לגזרה.
צה"ל, שמעולם לא נצטווה להפסיק כליל את ידויי האבנים, מסורס היום יותר מתמיד. הכוחות ביו"ש סובלים מהיעדר משאבים חריף ופקודות מגבילות דוגמת "אפס הרוגים ערבים".
את הממסד האש"פי החתרני הצנוע של שנות השמונים החליפה הרשות הפלשתינית, "מעצמת הסתה", המעודדת את המהומות. עליית האחים המוסלמים, תומכי החמאס, לשלטון במצרים ופשיטת הרגל האמריקנית כתוצאה מהבגידה בידידים הערבים במזה"ת, מחייבת את ראשי הרשות לחבור לחמאס ולהפנות את התסיסה האופנתית שברחוב לכיוון ישראל, ולו כדי לשרוד.
מטאטאים את הטרור שמרים ראש חידוש של ימינו הוא קבוצות של אנרכיסטים יהודים וזרים השוהים בתוך כפרים ומסיתים את הערבים לצאת למהומות, בעוד שהם מחפים, מצלמים ומספקים גיבוי משפטי לפורעים. כאן, מערכת המשפט, המשטרה, השב"כ והמנהל האזרחי, אלו המזנקים כפנתרים על כל ריסוס מגוחך של "תג מחיר", נכנסים לאדישות, ובכך מעניקים רישיון למהומות.
גם בגבולות הקו הירוק הטרור מרים ראש. הרשויות מנסות לטאטא מתחת לשטיח תקיפה לאומנית בחיפה. גניבות, פרוטקשן, השתלטות על קרקעות ובנייה בלתי חוקית אדירה אינן זוכות לטיפול.
החולשה הנרחבת הזו נקלטת היטב. המגמות המרדניות מקננות, תופחות, תוססות ומחכות להזדמנות להתפרץ. החולשה מייצרת את האינתיפאדה הערבית השלישית.
גם אצל המתיישבים ביו"ש נקלט המסר היטב. הם רואים את האדישות, הכבדות והעצלנות בכל הנוגע לשמירה על ביטחונם, מול שפע המשאבים, כוח האדם, הזריזות, הערנות והנחישות ליישם נגדם את "שלטון החוק" - בקשיחות, בקטנוניות ובנחישות ללא שמץ של רגישות. גם בתוכם נמתח קפיץ. הם בולעים ובולעים, אך מי שחושב שהמצב הזה יימשך לנצח חי בטעות. האמון במדינה, במערכותיה ובצה"ל נסדק. כאן, הדיכוי של השלטון עלול ליצור את האינתיפאדה היהודית הראשונה.
