מה סיפר הרב גוסטמן על 'מאירקה ושלוימלה'

סיפור מרטיט וכואב זה, הוא אחד מן הסיפורים המשובצים בפסק הדין של הבג"ץ בעניין חוק טל. אלא שגלי הצונאמי שעוררה הכרעת בית המשפט העליון בסוגיית חוק טל, הסתירו מעין הציבור פנינים שהתפזרו ב-130 דפי פסק הדין, ויש בהן עניין לציבור. הסיפור הנ"ל הוא אחד מהם, שאותו הביא, כאמור, השופט הנדל בהכרעתו, אחרי שכתב כי בפתחה: "לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור שאני שמעתי מד"ר פיינגולד על הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל". עמיתו, השופט אליקים רובינשטיין, פתח את הפסק שלו, בסיפור הבא (לא נגענו): "בחור בישיבת קול תורה בירושלים, ביקש מראש הישיבה הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (מגדולי פוסקי הדור האחרון) רשות לנסוע בזמן הלימודים לקברי צדיקים בצפון. ענה לו הרב: בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש ה'" (בשם הרב ישראל מאיר לאו; מתוך ספרו של הרב י"צ רימון, הלכה ממקורה – צבא, תש"ע). רובינשטיין מוסיף ומצטט והפעם מתוך שו"ת 'ציץ אליעזר' של הרב הפוסק החרדי יהודה ולדננברג: "שלפי המצב העכשווי שהמדינה נמצאת בו, שזה עתה יצאה כמעט מחיתוליה והיא מוקפת מסביב אויבים מושבעים הרוצים לבלעותה חלילה, מוטלת חובה מיוחדת של החלצו חושים, למהר לעלות ארצה ולבוא לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שנובע מחיוב של מלחמת מצוה" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז', סימן מ"ח; ראו גם שו"ת ציץ אליעזר, חלק ג' סימן ס'; שו"ת היכל יצחק, אורח חיים סימן ל"א). ומכאן מזכיר רובינשטיין את דברי הרמב"ם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון..." (הלכות תלמוד תורה ג', י'). ועוד ציטוט מהרמב"ם: "מַעֲלָה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב (שם, הלכה י"א). גם בעל השלחן ערוך פוסק: 'אחר כך [אחרי התפילה - א"ר] ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו; ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר...' (אורח חיים, סימן קנו); ומפרש בעל משנה ברורה בחיבורו באור הלכה: 'שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה' (שם)". רובינשטיין מציין כי ההלכה מכירה בצורך לקיים איזונים בין ערכים אחרים: "'מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה' (בבלי כתובות יז ע"א). ולמען הסר ספק יובהר, אין מדובר בהיתר לבטל תורה אלא בחיוב: 'מבטלין תלמוד תורה - פירוש חובה לבטל' (שפתי כהן, יורה דעה סימן שס"א)". ועוד: "בהקשר דנא, של מלחמה 'לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' (כלשון הרמב"ם בהלכות מלכים ה', א'), נאמר מפורשות: 'במלחמת מצווה הכל יוצאין, 'אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' (משנה סוטה ח', ז'); ולמען הסר ספק פירש רבי נתן בן יחיאל מרוֹמי (המאות הי"א-י"ב - איטליה): 'וכל שכן תלמידי חכמים' (ספר הערוך, ערך אנגריא). "ואולי לא למותר לציין, כי חלק ניכר מיוצאי הצבא להם מעניקה התורה פטור מיציאה למלחמת רשות (ולא ניכנס להגדרות המדויקת של מלחמת מצווה לעומת מלחמת רשות), אינם פטורים משירות הציבור בדרכים אחרות: 'כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה... ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא, ומתקנין את הדרכים' (רמב"ם, הלכות מלכים ז', ט'). גם ההלכה איזנה איפוא בין חיוב תלמוד תורה לבין חיובים אחרים, הן חיוב פרנסה והן חיוב הגנה; בין החיוב האבסולוטי והבלתי מתפשר: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' (יהושע, שם), לבין חובותיו של אדם כלפי עצמו ומשפחתו, כלפי זולתו וכלפי החברה בה הוא חי. על כן, גם חיוב תלמוד תורה אינו כזה שאין אחריו ולא כלום. דברים אלה מתחדדים במיוחד במדינה שבה השירות הצבאי הוא חובה שיש עמה לעתים גם סיכון לחיים".

מכל דבריו של רובינשטיין בחרה התקשורת לצטט רק את הפיסקה שבה מביאה התורה את דבריו של משה רבינו כלפי השבטים שביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להשתתף במלחמה על כיבוש הארץ: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?". אך רובינשטיין לא הסתפק בכך והביא את דברי הנצי"ב מוולוז'ין: "זה עַוְלָה נגד ישראל [מצד המבקשים לישב בעבר הירדן ולא להשתתף במלחמה לכיבוש ארץ ישראל], שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת על-ידי כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה". רובינשטיין מצטט גם את כתב הרב שלמה יוסף זוין, מחבר תורני חשוב ועורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית, שכתב בראש חודש אייר תש"ח, חמישה ימים לפני הכרזת העצמאות, כנגד הקריאה לבני הישיבות "לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב" לשירות צבאי. מצטט רובינשטיין: "בכל הנוגע לטענה המוסרית הוא כותב: 'כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה, שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת הצלה, הצלתם הם, על אחרים? וכי זו היא דעת תורה? (ש"י זוין, לשאלת הגיוס של בני הישיבות (תש"ח)". "טיעון זה", מוסיף רובינשטיין, "מזכיר את עמדת רבי דוד אבן זמרא (הרדב"ז, המאות הט"ו-ט"ז, ספרד-צפת), לפיה הפטור מנשיאה בהוצאות ביטחון אשר התלמוד (בבלי בבא בתרא ז ע"ב) מעניק לתלמידי חכמים, אינו חל במקרים בהם תלמידי החכמים עצמם מודים בצורך בשמירה: 'והם בעצמם [החכמים] מודים דבעו נטירותא [שיש צורך בשמירה]. היש מן הדין, או כן הסברא, שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם?... על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם... כי לקתה מדת הדין, אבל יכולין לכוף אותם (שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תשנ"ב). "ואף החתם סופר (רבי משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-י"ט), ממנהיגי האורתודוכסיה בדורו, הזכיר כי הפטור התלמודי אינו חל במסגרת חלוקת נטל צרכי הביטחון המדינתיים, שהרי 'כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם תלמיד חכם חייב' (חידושי חתם סופר, בבא בתרא ח ע"א)". בשולי דבריו מביא השופט רובינשטיין סיפור אישי: "בבית הכנסת בו אני מתפלל יום יום, בית כנסת מרכזי רב מניינים, באים בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים, כמעט כולם (המלה 'כמעט' הוּספה בעיקר מתוך זהירות ונקיון הדעת) מן הציבור החרדי, רבים מהם אנשים חסונים ובריאים, שיכלו לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד. אך הם כלואים בסיטואציה בלתי אפשרית,ולא קם מי שיאמר שבגדי המלך ('מאן מלכי, רבנן') אינם תואמים כל אחד, ועלול הוא להגיע למצבו של מי שאין לו בגד ללבוש. ודוק: לא יהא מי שיחלוק כי המורשת היהודית והמשכיותו הרוחנית של העם היהודי, מצדיקים קיומו של גרעין ממשי ורציני של מי שתורתם אומנותם באופן תדיר"... "איש לא היה פוצה פה ומצפצף אילו היו מספר אלפי אנשים בכל עת שתורתם אומנותם. אפשר, וגם ראוי, להתייחס בגישה פתוחת דעת לאנשי האמת המבקשים להמשיך עוד ועוד בלימוד תורה. אך דבר זה אינו חל על רבים מאלה הממשיכים בלית ברירה, כ'חובה חברתית' עצובה, במעמד תורתו אומנותו, ואין תורתם אומנותם לאמיתה, ותחת אומנותם באה הימנעותם - משירות ומעבודה; והם מבלים ימיהם בתיסכול כשבינתיים הקימו משפחות, הזקוקות לפרנסה. הרב הראשי לישראל, הרב שלמה משה עמאר, נדרש לפרקטיקה המקובלת כיום בעולם הישיבות: 'בני הישיבות בימינו, שמוסרים נפשם על התורה ועבודת ה' בטהרה, ועמלים ויגעים בה יומם ולילה ולא ישבותו, ואינם מחשבים תכלית קיומם לאמור מה נאכל ואיך נקים בית בישראל, ומה יהיה קיומנו, הן לא נזרע ולא נחרוש, וגם מקצוע אינם לומדים אשר יהיה בו לספק צרכיהם ולוא במועט, ובמה יזונו נשיהם ובניהם?' בניגוד לדעה הרווחת בציבור, באשר לעמדת החזון א"ש, הנה דבריו של רובינשטיין באשר לעמדתו בסוגייה הנדונה: "מעניין להזכיר, כי הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש), אשר היה פוסק ממעלה ראשונה בראשית ימי המדינה, מתואר בספרו רחב ההיקף של המלומד ד"ר בני בראון ('החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית' (תשע"א), כמי שאמנם התנגד לגיוס הלומדים באמת (על המתחזים ללומדים כדי להשתמט מן השירות קבע, כי יש להם 'דין רודף את כלל הישיבות בארץ'; עמוד 305 ), אך סבר כי את שיש לגייסם ראוי לשלב ביחידות מעורבות, ואף 'לא היה... שותף מלא לחששות מפני התקלקלות בצבא, על כל פנים לא בכל המקרים, ואף ראה את השירות המשותף כאמצעי לקרב חילונים ליהדות" (עמוד 306). על-פי מקורות שבדק מציין ד"ר בראון, כי החזון איש 'ראה את הגיוס כהכרח לא יגונה, וכדרך נאותה לצעיר שאינו מתמסר ללימוד תורה" (שם), ולשיטתו צעדה החברה החרדית אל מעבר למה שהתווה החזון איש (עמוד 304).