לפחות בנאומו בפני ועידת איפא"ק, היה הנשיא
ברק אובמה יותר קרוב למתן אישור לישראל לתקוף את אירן מאשר לקריאה להימנע מכך. היה זה נאום של הליכה בין הטיפות: לא לאיים במפורש בפעולה צבאית, ודאי שלא לתת לישראל בגלוי אור ירוק לפעול לבדה, אך גם לא לתת לאירנים לחשוב שיוכלו להמשיך ולשטות בעולם.
מי שרוצה לראות בנאום סוג של אישור, מהוסס ככל שיהיה, לתקיפה ישראלית - יוכל למצוא זאת במספר משפטים. אובמה פתח את הפרק האירני בקביעת אקסיומה: אף
ממשלה ישראלית לא תוכל להשלים עם נשק גרעיני בידי אירן החומייניסטית. אחרי דקות ארוכות של דיבור על הדיפלומטיה והעיצומים, בא משפט המפתח: "אסור שלאירן יהיה ספק בזכותה של ישראל לקבל בעצמה את ההחלטות הנוגעות לבטחונה". ואז, אחרי שדיבר על כך שהאופציה הצבאית בהחלט נמצאת על השולחן, סיים אובמה במשפט קצר: "התיאום שלנו עם ישראל יימשך".
מי שרוצה לראות בנאום קריאה לישראל שלא לפעול, לפחות לא בינתיים, ימצא גם את זה. כאמור, אובמה הקדיש זמן רב לתיאור המאמצים הדיפלומטיים, אם כי הדגיש שהם אינם מהווים מטרה אלא אמצעי, ולכן יש לוודא שיצליחו. "יש עדיין הזדמנות להצלחת הלחץ הדיפלומטי, צריך לנצל את הזמן" - אמר, כמובן מבלי להגדיר את מסגרת הזמן. "לישראל ולארה"ב יש אינטרס להגיע לפתרון דיפלומטי", הוסיף.
ובכל זאת נדמה, לפחות משמיעה ראשונית, שהכף נטתה קלות לכיוון ההבנה האמריקנית - גם אם לא ההסכמה - לכך שאולי ישראל תיאלץ לפעול בכוח נגד תוכנית הגרעין האירנית. אובמה העביר מסר ברור למחמוד
אחמדינג'אד, ובהקשר זה יש לקרוא גם את החלק הראשון של הנאום: אל תצפה שנקשור את ידיה של ישראל. לא רק שיש לה זכות להגן על עצמה, אלא שאנחנו מחויבים לתת לה את הכלים להגן על עצמה. וזה לא רק אינטרס ישראלי; תוכנית הגרעין שלך מסכנת את בטחונה של ארה"ב, ועל בטחונה של ארה"ב נגן בעצמנו - ובמידת הצורך גם בכוח.
החלק הראשון של הנאום היה בעיקרו נאום בחירות, כפי שניתן היה לצפות שמונה חודשים לפני ההליכה לקלפי. אובמה טרח להדגיש שהידידות עם ישראל - כמו הביטחון הלאומי של ארה"ב - אינה נושא לוויכוח פוליטי. ואז, כמו כל פוליטיקאי, פתח בוויכוח פוליטי. הוא הזכיר בטון מזלזל את הדיבורים כאילו אינו מחויב די הצורך לישראל, ודרש בטון תקיף לבחון את מעשיו בשלוש השנים האחרונות. כאן באה רשימה ארוכה של פעולות שביצעה ארה"ב למען ישראל: החל מההתייצבות נגד דוח גולדסטון, דרך החרמת ועידת דרבן ועד לחילוץ הדיפלומטים בקהיר.
אולי בלי משים, נתן אובמה רוח גבית לשני פוליטיקאים ישראלים:
בנימין נתניהו ו
אהוד ברק. בעוד האופוזיציה והתקשורת בישראל מאשימות את נתניהו בדרדור היחסים עם ארה"ב, בא אובמה וקובע ש"שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני מעולם לא היה הדוק יותר", וכאמור - מונה אחת לאחת את כל הנקודות בהן סייעה וושינגטון לירושלים. מי שמאשים את נתניהו בסרבנות שלום, קיבל גם הוא תשובה מאובמה: כל מנהיגי ישראל מכירים בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, והמכשולים נעוצים בצד הפלשתיני (בעיקר חמאס) וגם בתהפוכות במזרח התיכון. וכדאי להזכיר, ששלוש השנים של אובמה חופפות בדיוק לשלוש השנים של נתניהו.
ולבסוף: אהוד ברק. בעוד בארץ הוא מתמודד עם טיוטת דוח
מבקר המדינה בפרשת הרפז, מוזכר ברק פעמיים בידי נשיא ארה"ב כשותף שווה להנהגת ישראל לצידו של נתניהו. כך כאשר דיבר אובמה על המו"מ לשלום, וכך כאשר הביע את הבנתו ל"נטל ההיסטורי המוטל על כתפיהם של נתניהו וברק" בהקשר האירני. רגע של נחת למי שלפי כל הסימנים הנוכחיים ייעלם מהזירה הפוליטית בבחירות הבאות.
