מעשׂה שמספרים בעיירֶת הכַּתריאלים הידועה לתהילה/ במנדלי מוכר הספרים שכתב עליהם מגילה ועוד מגילה/ סיפור משעשע על סופר שָנון חכם/ וכל השומע סיפורנו - תָנוח דעתו וירוחָם....
בימים ההם ברוסיה היה מקובל כמִנהג המדינה/ מִנהג מוזר שהיה למָשל ושְנינה:/ כל אדם שקיבל מכתב לביתו באורַח בָּהול/ שילם הוא עצמו לדַוור את הבּול/ ומי שהיו לו הרבה חברים כַּתבנים/ שִילם למגינַת לבו מְרשרשים ומזומָנים.
וכך קרה שמנדלי מוכר ספרים קיבל יום אחד/ מכתב ססגוני, צבעוני ומיוחד./ בשׂמחה הוא פָּתח את המכתב/ וראה שהוא נשלח מידידו הסיבירי אי שם במֶרחב/ והידיד כותב לו מכתב קצר שהוא גם התחלה וגם סוף: " ידידי היקר, שלומי טוב"./ הופתע מנדלי מן המכתב המרַתק/ הפך אותו אל צִדו השני וראה עמוד ריק/ הוא היה אז מצומצם בכספים וזה גרם לו בִּלבּול/ אך בלית ברירה שילם לדַוור מחיר הבּול...
מה עשה מנדלי מיודענו הסופר החביב?/ לקח אבן גדולה שמצא בשׂדה מִסביב/ הוא עטף אותה היטב בבַדים וגִיליונות/ סָגר בּדֶבֶק חם את כּל הפּינות/ רָשם את כתובתו של חברו בסיבּיר/ וגם צֵרף מכתב יפה ומַסבּיר.
הידיד הסיבּירי הופתע אחר שבוע לגַלות/ שהדוור השכונתי הגיע עם כל המגילות/ והביא לו חבילה גדולה מַמש/ שבָּה כתוב מכתב משובָּח באותיות מתוקות מִדבש.
הידיד היקר נאלץ בלי להלין/ לקבל את האבן הגדולה בלי מילים/ ולשלם את מחיר החבילה טָבִין ותְקילִין...
וכך היה כתוב במכתב/ באותיות של מנדלי, אותיות של זהב:
"ידידי היקר, רֵעַ כִּלבבִי/ כששמעתי ששלומך טוב-אֶבן נגולה מעל לבי"...
