חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה הליברלית. ממנו נגזר חופש העיתונות. אולם, כפי שיש זכות על הקניין שמיסודות הליברליזם והקפיטליזם, כך יש גם זכות על הקניין הרוחני. במסגרת העיתונות מדובר בזכות הכותב על מה שכתב, מאמר או מכתב. למרבה הצער, חופש זה אינו מוכר בעיתונות בארץ.יש אומנם עיתונים המגבלים את אורך המכתב או המאמר, אך בכל מקרה לא ניתן לקבל שינויים בנוסח.
השינויים היחידים אותם ניתן לקבל הם תיקוני שגיאות כתיב. אם לדעת המערכת יש צורך: לערוך לשנות לקצר, דורש הדבר הסכמת הכותב. כשמדובר בכתבי עת, ניתנת אפשרות להחלפת הנוסחים בין הכותב למערכת. הדבר אינו אפשרי כשמדובר בכותבים חיצוניים בעיתונים יומיים, בין אם מדובר במכתב או במאמר.
עיתון הארץ, משנה את נוסח מכתבי ומאמרי מאז אני מפרסם בו. הדבר אינו לגיטימי באשר לעיתים יש שינוים וגם מהותיים של הנוסח הכתוב. מדובר בפגיעה בזכות הקניין הרוחני שלי. לפני שנים רבות בררתי עם פרופ'
עמוס שפירא מ
מועצת העיתונות הסוגיה והוא אמר לי שכשנכתב תקנון המועצה לא חשבו על סוגית זכות הקניין של כותבים חיצוניים.
בשל השינויים שעברו מכתבי שפורסמו ב
עיתון הארץ פניתי גם למנכ"ל מועצת העיתונות שענה לי לפנות בתלונה רשמית על שינוי כזה. עד כה לא עשיתי כך אבל הפעם ברצוני להביא כאן דוגמה לשינוי בפרסום מכתב שפורסם לאחרונה בהארץ. שלחתי מכתב בין כ-190 מילים והוא קוצר ל-80 מילים. האם הוא היה ארוך מדי? מתברר שמכתבים אחרים יכולים להיות ארוכים. מעל מכתבי התפרסם מכתבם של יגאל ונעמי שיזף מיטבתה, מכתב בן כ-250 מילים! ראשית יש לשאול, אם מאמרי היה ארוך מדי, איך זה שמאמר ארוך ממנו, כן פורסם?
ולעצם הפרסום. כתבתי על השפלת יארא משעור בבידוק בשדה התעופה. "יארא משעור הושפלה כמו נוסעים אחרים שרשום להם בסעיף "לאום" - ערבי, (למעשה קהל היעד כל מי שאינו יהודי בסעיף "הלאום"). והושמט מידע (חסר חשיבות?) "והחליטה לא לעלות". בהמשך פורסם מה שכתבתי על כך ש"בידיעה הוסבר ששיטת הבדיקה הביטחונית מבוססת על קביעת "פרופיל הנוסע", כלומר אפיון מידת הסיכון הביטחוני שטמון בו, לחטוף מטוס או לעלות אמצעי לחימה אמצעי לחימה למטוס". אולם את ההמשך השמיטה מערכת הארץ, למרות הרלוונטיות הרבה: "האם פרופסור כמו עאדל מנאע הטס לחו"ל עם משפחתו צריך היה להיחקר על הרצאתו בכנס? אם טס לכנס עם עמיתיו היהודים?".
בהמשך השמיטה מערכת הארץ את דברי האי האמת של
עמי איילון כראש השב"כ, שפורסמו בראיון עימו בספר "של מי הארץ הזאת?". וכך כתבתי: "אך מה לגבי התירוצים? וכך ענה ראש השב"כ עמי איילון לשאלת עאדל מנאע (למה כל ערבי בישראל נבדק בנמל התעופה בן-גוריון), "ההנחה בתהליך הבידוק הביטחוני לקראת עלייה למטוס מתייחסת לרמת הסיכון הנשקפת מהנוסע: כוונתו שלו לפגוע או קרבתו לגורמי איום אפשריים (מישהו בכפרו או בעיר מגוריו שתל משהו במזוודתו). ההנחה הייתה, והיא נבחנת מחדש שהסיכוי שערבי ישראלי יתאבד במטוס ישראלי גבוה יותר מהסיכוי שיהודי ייעשה זאת.זאת הייתה הנחת ה עבודה, והיא שונתה...", ומדובר בשנת 1997." ולאחר השמטה ארוכה זו הותיר הארץ את הסיפא" במקום השפלה יש לבדוק את כל הנוסעים תוך שמירה על כבודם.
במילים אחרות מערכת הארץ השמיטה את דברי ראש השב"כ משנת 1997, שכלל אינם משקפים את שינוי המדיניות של השב"כ בפועל בבדיקות בשדות התעופה. גם שב"כ צריך כיום לתת תשובה על כך ( ומן הסתם ייאלץ לתת לאור עתירות בנושא), כמו גם מערכת הארץ על פגיעה חמורה במכתבי, ולכן גם בקניין הרוחני שלי.