מאמריו של
גדעון לוי מספקים פעמים רבות חומר רב למחשבה. במאמר בעיתון הארץ (26.2.12) תחת הכותרת
"אללה הוא לא אכבר בסוריה", מגלה גדעון לוי תובנה חדשה על המשטר הסורי לאחר כשנה של מעשי טבח באוכלוסיה אזרחית. "בשאר אל-אסד, רופא העיניים חובב ההיי-טק, בעלה של אסמה היפה, התגלה כמפלצת", כתב גדעון לוי, ובהמשך המאמר ציין, כי "ישראל אינה במעמד להטיף מוסר לרודנות השכנה".
על-רקע דברים נוקבים אלה, ראוי לחזור למאמר קודם של גדעון לוי בעיתון הארץ (11.7.10) שכותרתו
"פשע שלום", ובו שטח תובנות מעניינות על הנשיא הסורי
בשאר אסד וחתירתו הכנה לשלום עם ישראל, כך לשיטת גדעון לוי, הנופלת פעם אחר פעם על אוזניים ישראליות ערלות. להלן ציטוטים נבחרים מתוך המאמר של גדעון לוי (מומלץ לקרוא את המאמר בגרסתו המלאה):
- "מה עוד יכול אסד לומר ולא אמר? כמה פעמים הוא צריך עוד להצהיר על כוונות השלום שלו, כדי שמישהו יתעורר אצלנו? עד מתי עליו להתדפק לשווא על דלתה הנעולה של ישראל?... "דברי אסד היו צריכים להיות הכותרת הראשית של השבוע שעבר ושל השבועות הבאים. אנואר סאדאת אמר פחות מזה לפני שבא לישראל. התרגשנו אז מדבריו, היום אנחנו מתעלמים בבוטות. רק מסקנה אחת אפשר להפיק מכך: ישראל לא רוצה בשלום עם סוריה... "רק תארו לעצמכם מה היה קורה אילו מתוך הריסות מעמדנו היינו קמים לחתום עכשיו על הסכם שלום עם סוריה; איך באחת האווירה העולמית ביחס אלינו הייתה משתנה; איך 'ציר הרשע' היה נסדק ומאחזיה של אירן נחלשים; איך החיזבאללה היה סופג סנוקרת, יותר מבכל מלחמות לבנון כולן... נשמע טוב מכדי להיות נכון? ייתכן, אבל ישראל אפילו לא מנסה. ראש ממשלה שכך מתעלם מהסיכוי הוא לא פחות מפושע שלום".
שגיאה חמורה בהבנת החברה הערבית-מוסלמית לא מכבר הציג גדעון לוי גם תובנות מעניינות נוספות על המהפכה במצרים. במאמר בעיתון הארץ (13.2.11), הנושא את הכותרת
"מברוק, מצרים", הסביר גדעון לוי, כי העם המצרי אינו אלים, הצבא המצרי הומני יותר מצה"ל, שנאת ישראל אינה בראש סדר היום, מצרים צועדת בוודאות לעבר דמוקרטיה מערבית-ליברלית וכי צפוי שחר חדש ביחסים בין מצרים לבין ארה"ב. הוא גם טען, כי ישראל חייבת לברך על המהפכה במצרים. תובנותיו של גדעון לוי בעניין זה סוכמו במאמר
"גדעון לוי משגר מברוק למצרים".
מאמרים אלה, כמו גם אחרים פרי עטו, מלמדים כי גדעון לוי לא קרא נכונה את ההתפתחויות במזרח התיכון ושגה בהבנת התהליכים הפוליטיים, החברתיים והדתיים הקורמים עור וגידים זה שנים ארוכות בחברה הערבית-מוסלמית.
