לאלו חדשות באמת ציפינו אחרי "חוק טל"?
|
|
|
חרדים. לשירות לאומי [צילום אילוסטרציה: AP]
|
|
|
|
אם לא צבא, אז שירות לאומי
|
|
|
|
הם לא רוצים להיות בצבא, אז למה שנכריח אותם? נכונה האמירה כי הם פשוט לא משתלבים. עם כל הניסיון והרצון הטוב, המסגרת הצבאית איננה מסוגלת לספק פלטפורמה אדוקה ושמרנית מספיק עבור אוכלוסיה זו. עם-זאת, ישנם פתרונות יצירתיים רבים אחרים שבהם ניתן לעשות שימוש. לדוגמה: גיוס המוני לשירות לאומי | |
|
|
|
ואם בחוסר שוויון בנשיאת הנטל עסקינן, בל נשכח את "חוק טל". כצפוי, הסערה סביב ביטול החוק מסרבת לשקוט. במוסף סוף השבוע של עיתון מעריב בשבוע שעבר קראתי ראיון עם תלמיד ישיבה, שהבטיח – מצידו – כי עוד רחוק היום בו תלמידי ישיבה אכן יתגייסו לצבא. הוא רק הבטיח כי בתי-הכלא בישראל יהפכו לבתי-כנסת המוניים לאור ההתנגדות החד-משמעית של תלמידי ישיבה להתחיל לשרת בצבא. מעבר לאמירה המקוממת לכשעצמה, אני נאלץ לקבל את מילותיו של האברך. אך, למעשה, לא לילד הזה פיללנו בכלל. אין ספק שהרטוריקה בה בחר תלמיד הישיבה הזה לייצג אוכלוסיה שלמה בישראל היא רטוריקה מבישה, מציקה ומעצבנת לכשעצמה. מי שמך להחליט אם אתה מקבל את חוקי מדינת-ישראל? אין ספק שחוצפה כזו טרם היה כדוגמתה. עם-זאת, אולי בתמימותי הרבה, אני עוד מקווה שגם בצד החרדי מדובר באמירה עלובה, מאחוריה לא עומד הרוב כי אם המיעוט בציבור הזה. חוקים הם לא המלצות, וביום שבו אחת האוכלוסיות תרשה לעצמה לשנות את המאזן הזה - יהיה היום בו הדמוקרטיה המפוארת שנקראת ישראל תיפול. אך לא כאן המהות האמיתית של "חוק טל". אני, כאזרח מן המניין, לא ציפיתי שישתנה המאזן בן-רגע וכל החרדים יתחילו להתגייס בהמוניהם החל באוגוסט הקרוב. הם לא רוצים להיות בצבא, אז למה שנכריח אותם? נכונה האמירה כי הם פשוט לא משתלבים. עם כל הניסיון והרצון הטוב, המסגרת הצבאית איננה מסוגלת לספק פלטפורמה אדוקה ושמרנית מספיק עבור אוכלוסיה זו. עם-זאת, ישנם פתרונות יצירתיים רבים אחרים שבהם ניתן לעשות שימוש. לדוגמה: גיוס המוני לשירות לאומי. יש כל-כך הרבה מקומות בהם נדרשת עזרה נוספת, ואף-אחד לא מספיק להגיע ולתת להם מענה ראוי. אז למה שלא ננצל את המינוף של "חוק טל" ונעודד חרדים להתגייס בהמוניהם לשירות לאומי, בו יוכלו לתרום ממרצם עבור אוכלוסיות שרק מתחננות לטיפה של יחס ומענה לצרכיהן? אני מודה ומתוודה: כשקראתי את המאמר המצוין לעיל במעריב, כעסתי. כעסתי ודרשתי לדעת לאן הולכים כספי המיסים שאני משלם מדי חודש. האם הפרזיטים הללו חיים על-חשבון כספי, ועוד מרשים לעצמם לפקפק בנכונות חוקי המדינה? בל נהיה נאיבים: המצב עד-כה לא היה מזהיר כלל. הכספים הללו אכן הושקעו באוכלוסיות גדולות של פרזיטים, שאת תרומתן המעשית למדינה טרם ראיתי או חוויתי. רעיון השירות הלאומי הוא הגרעין והפתרון. אם ביטול "חוק טל" היה הצעד הראשון לכיוון תיקון עוולת יעד כספם של משלמי המיסים, הרי שגיוס המוני שלהם לשירות לאומי הוא הצעד השני. אותו צעיר חרדי, למעשה, לא התנגד בראיון לרעיון השירות הלאומי. הוא התנגד לרעיון שייאלץ להתגייס לצבא. כולי תקווה כי הסכמה על נושא זה משני צידי המתרס היא רק ספתח להסכמה רחבה יותר, שתדע לצמצם את הפערים הגואים בחברה הישראלית.
|
עתה, כשכיסינו את היבט הניצול וחוסר השוויון בנשיאת העול במדינת-ישראל, כמו-גם את השליטה לה זכו המפלגות הדתיות ממש מתחת לאפינו, ניתן לפנות לאמירה נוספת ואחרונה (לפחות לשורות אלו) על פתחון-הפה בו נוקטים חברי-הכנסת והשרים בישראל. אם אמירתו העלובה של בניזרי לא הספיקה לנו, ממש כמה ימים לפני שחרורו הייתה זו ח"כ חנין זועבי שפלטה קיתונות רפש כנגד מדינת-ישראל. בין היתר, ציינה חברת-הכנסת, כי מדינת-ישראל לא עשתה דבר עבורה, כי אם רק נזק. כאן אאלץ להצטרף לאמירתו של ליברמן מנגד, שאמר לגברת שאף-אחד לא מחזיק אותה כאן בכוח. אם היא כל-כך סובלת כאן - יש מספיק מקומות אחרים. אז שתעשה טובה לעצמה וגם לנו, ותיעלם לנו מהמפה הפוליטית, תוך שהיא חוסכת מאיתנו את הדילמה אם לכנותה בוגדת וגיס חמישי, או אם עלינו להמשיך להלקות את עצמנו בהאשמותיה. ובכלל, אם חושבים על זה, חנין זועבי לא חידשה השבוע דבר, כשהתבטאה כפי שהתבטאה נגד המדינה המממנת את משכורתה החודשית. זועבי כבר התבטאה כך בעבר, ואף הגדילה להצטרף למשטים ולשאר פעולות שטרם הוחלט אם היו על גבול הטעם הקצת פחות טוב, או שמא חצו את הגבול לכיוון של בגידה גרידא. אצבע אחת אל זועבי, ושלוש אלינו כנגד התבטאויותיה של זועבי ניתן לומר הרבה דברים, ואולי אפילו להתלהם. אך, למעשה, מוכרחים אנו להפנות אצבע אחת נגדה, ושלוש בחזרה אלינו. ראשית, האצבע כלפי זועבי: כמאמרו של ליברמן, אף-אחד לא מחזיק אותה כאן בכוח. להפך, אנחנו נשמח לא לראותה איתנו. היא בחרה לשמש כנציגת ציבור מסוים במדינת-ישראל. אם היא סובלת עד כדי כך מהמדינה שמאפשרת לה לחיות בצורה בה היא חיה (ועל כך שזועבי חיה בתנאים לא רעים כלל אין כל ויכוח), ישנן מספיק מדינות – הן ערביות והן לא-ערביות – שתדענה לספק לה מקום מושב חדש, ואולי גם שם תוכל להצטרף לפרלמנט המקומי. שנית, שלוש אצבעות בחזרה אלינו: אנו מאפשרים לגברת זועבי ולחבריה לעשות ככל העולה על רוחם, גם כאשר הדבר חוצה את גבול הטעם הטוב (ואולי אף החוקי). צריכה להיות מידת-מה של נאמנות למדינה אותה מייצגים הפרלמנטרים בכנסת. אחרת, למה שייבחרו להוות נבחרי ציבור במדינה הזו. ההלקאה התמידית הזו שלנו את עצמנו בניסיון להיראות נאורים איננה במקומה. היינו צריכים להתעורר עוד אחרי ה"מרמרה", ולקבוע עקרונות נאמנות בסיסיים שעל-פיהם על חברי-הכנסת לפעול. האם עלינו להמתין שזועבי, או אחד מחבריה בעל אותם רעיונות "אידיאולוגיים", ייטלו חיים של אדם אחר, כדי להיווכח שבין המילה נאמנות למולדת לבין הגברת זועבי שוררת תהום בלתי-ניתנת לגישור? סלים גו'בראן לא שר ולא מאמין ובהזדמנות זו, בל נשכח את האירוע של שופט העליון סלים ג'ובראן, שסירב השבוע לשיר את ההמנון הלאומי. קראתי בנושא זה מאמרי דעה רבים לכאן ולכאן, ואני מוכרח להסכים כי מדובר כאן בסוגייה ערכית, שאין לה תשובה אחת חד-משמעית. מחד-גיסא, אני מבין לליבו של ג'ובראן והאוכלוסיה אותה הוא מייצג כי ההמנון של מדינת-ישראל פשוט לא רלוונטי להם. מאידך-גיסא, מדובר בשופט עליון. שופט, שלמד את החוקים של המדינה כמות שהיא על כל עיוותיה, והסכים להיות נציגם בהכרעות משפטיות כאלה ואחרות. האם הדבר לא מתנגש עם כך שהשופט איננו מאמין בהגדרה הלאומית של המדינה שעל חוקיה הוא מגן...?
|
אם יש אדם שאני מרחם עליו בימים אלו, זה על יובל שטייניץ, שר האוצר. שטייניץ על כל פקידיו מנסה לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי למנוע מישראל להידרדר למשבר אליו נקלעה יוון על כל חובותיה. כי בסופו של דבר, שטייניץ ועמיתיו מבינים שאין ארוחות חינם, משהו שראש-הממשלה לא בהכרח מבין. מחירי הדלק היו אמורים לעלות השבוע למחיר גבוה, העומד על תעריף של כ-8 ש"ח לליטר. בהחלט תעריף קשה. מאידך-גיסא, המתנגדים לעליית המחירים טענו כי גובה התעריף נובע, למעשה, ממיסי הדלק הגבוהים (מיסי הבלו) המוטלים על הדלק מסיבות כאלה ואחרות. על-אף המחאות השקטות יחסית, סירב תחילה נתניהו להתגמש, תוך הבנה ברורה של הביטוי שרשמתי כאן לפני-כן: "אין ארוחות חינם". לבסוף, השיקולים הנגזרים מן הבחירות העתידיות (שאגב, יש עוד מספיק זמן עד שיקרו במציאות, אלא אם יהיה כאן איזה ספין...) הכריעו – נתניהו התגמש. מעבר לתחושת הבגידה שחש בוודאי שטייניץ לנוכח ההחלטה, אני תמה על אופן קבלת ההחלטות בלשכת ראש-הממשלה. האם גם בהחלטות גורליות אחרות מתקבלת ההחלטה בעיקר בהסתמך על פופולריות ורצון לשמור על סקרים חיוביים לקראת בחירות עתידיות? חשוב להבין כי בסופו של דבר, האמירה המובילה בסיפור הזה צריכה להיות ש"אין ארוחות חינם". נהדר, קיצצנו והורדנו את תעריפי הדלק. אך הדבר יעלה לנו ביוקר בתחום אחר, תחום שלא בהכרח כולם מודעים להוויית המיסים שלו. בל נתבלבל: מהצעדים הסינטתיים שנוקטת הממשלה לטובתנו אנחנו נסבול במקום אחר. בסופו של דבר, הכסף צריך לזרום ממקור כלשהו. עלינו לחשוב האם אנחנו בכלל מעוניינים ב"טרייד-אוף" מוזר שכזה...? האם הדבר אכן משתלם לנו? יתרה מכך, אינני מתחיל לדבר בכלל על המשמעות האקולוגית של שימור תעריפי המיסים על הדלק. נכון, הדבר פוגע בהנאה מנסיעה ברכב. אבל הדבר מעורר בעיקר, את מה שלא ידענו לעורר עד כה: לפני שכל אחד מאיתנו מתיישב ברכבו האישי, הוא בוודאי תוהה כעת אם הנסיעה משתלמת, ואם יש דרך לחסוך אותה. אני חושב שאין צורך לתאר כאן את המשמעות האקולוגית מדבר כזה. בתל אביב החכימו רבים כבר מזמן לעבור לאופניים. אולי מדובר בשיטה שרצוי לאמצה במקומות נוספים? הבעיה האמיתית בעליית מיסי הדלק היא בכלל התחבורה הציבורית, שלא יודעת להוות תחליף ראוי לרכב האישי. כיום, למרבית האנשים בישראל הרכב אינו משמש כערך מוסף, כי אם כלי להתנהלות יומיומית. יש מקומות שבהם פשוט אי-אפשר להתנהל אחרת. כאן קבור הכלב. הייתי מצפה ממנהיג כמו נתניהו שאת פעולות הזגזוג הנמרצות בהן נקט בסוגייה הזו היה מחליף בקבלת סדרה של החלטות שתשדרג בתקופת הזמן המיידית את התחבורה הציבורית בישראל על כל אזוריה. כרגע, גילה אדרעי וחבריה מובילים אומנם את המאבק על זכויותיהם, אך הם עושים זאת בכלל על חשבון הכיס הפרטי של כולנו. וכפי שראינו את עליית מחירי הדלק בעולם השבוע (ונראה שזו רק ההתחלה...), נראה שהחשבון הולך ותופח.
|
|