מצווה גדולה לשמוח בחג הפורים. לכן מצווה לשתות יין ולהתבשם בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לכאורה, אם אינו מבחין בין טוב לרע, אין המזיק אחראי למעשיו, ובמיוחד אם השתכר על-פי מצוות החג.
לא כן הדבר. יש שיכור כלוט שאין בו דעת ויש שיכור פחות מכך שעדיין שולט במעשיו. על-פי היהדות, אדם חייב תמיד לשאת בעול. אין רגע שהוא רשאי לפרוק מעליו עול מלכות שמיים. אין רגע שהאדם יכול לטעון: "אינני נושא בתוצאות מעשיי אם לטוב אם לרע". אשר על כן,
אסור באיסור חמור להשתכר ולאבד את הראש, בכל מצב, בכל זמן.
לדעת הפרי חדש [או"ח צ"ט, ו'] אם הזיק או עבר עבירה מתוך שכרות, הריהו בגדר מזיד. לכן, אסור להשתכר אם קיים חשש שיעבור עבירה או יימצא מזיק למישהו. הוא אשר אמר השל"ה שמצווה לשמוח בפורים, אבל אין בשום פנים כל רשות להתהולל ולעשות מעשי טיפשות וסכלות.
מה למדים אנו מלוט שהשתכר התורה מספרת על לוט שחשב שהעולם אחרי הפיכת סדום ועמורה נחרב ורק הוא ובנותיו נותרו בכל העולם והלך והשתכר. באה הבכורה אל אביה בעודו בשכרותו והרתה לו. כן עשתה הבת הצעירה בלילה שלמחרת. מבארת הגמרא [נזיר כ"ג, א']: לוט אינו חשוב כאנוס שאינו אשם כי אנסוהו בנותיו אלא כמי ש"נתכוין לשם עבירה". הן אחרי הלילה הראשון ידוע ידע מה עשתה לו בתו הבכורה, ובכל אופן הלך מרצון והשתכר שוב פעם בלילה ובכך איפשר גם לבתו הצעירה גם לעבור את העבירה, לכן הוא נעשה שותף מלא לפשע או בלשון הגמרא שעליו נאמר הפסוק "ופושעים ייכשלו בם". לכן, כל מי שמשתכר עד אובדן חושים אפילו בחג הפורים והזיק למישהו או לגופו או לממונו חייב.
לכן הרמב"ם פסק על-פי המשנה בבבא קמא [כ"ז, א'], שהשכרות צריכה להביא את החייב לבסומי עד שיירדם ובכך קיים את מצוות חג הפורים. מאידך-גיסא, אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, בין שיכור סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים, חבל בחבירו או הזיק לממון חבירו, משלם מהיפה שבנכסיו [הלכות חובל ומזיק א', י"א].
