אחד הפלאים של מגילת אסתר טמון בשאלה הקשה מפני מה באה בסופו של דבר הגאולה לעם ישראל באותה תקופה. אנו למדים על גזירה איומה ונוראה, אולי הקשה ביותר שהייתה בתולדות האומה הישראלית, אך המגילה אינה מלמדת אותנו דבר על סיבותיה. בוודאי, חז"ל ופרשנים לאורך הדורות חשפו את מה שהסתירה המגילה, אך הדבר אינו מבטל את העובדה כי המגילה עצמה מכסה את הסיבות לכך.
עובדה זו אך מעצימה את הצד השני של המטבע: הייתה כנראה סיבה כה גדולה לצרה האיומה והנוראה שבאה עלינו, ולכן גם לא ברור בזכות מה נגאלנו. יש המפרשים, כי סיבת הגאולה הייתה צום ותפילה לריבונו של עולם שנעשה בכינוס כל היהודים. אך הקורא את המגילה כפשוטה יגלה, כי הצום לא מוען לריבונו של עולם, וכי אין במגילה אזכור כלשהו על תפילות ותחנונים. על-פי פשוטה של מגילה נראה, כי אסתר המלכה מבקשת את הצום כדי שתהיה שותפות כלל-ישראלית בסיכון נפשה, כחלק מאותם דינים ידועים על חובת ההשתתפות של היחיד בצרת הציבור; אסתר ביקשה לוודא כי לא נוטשים אותה לבד במערכה.
רוח גבית בדמותה של האומה שאלות אלו הן, איפוא, חלק בלתי נפרד מההסתר הקיים במגילה, אולם כאמור לאורך הדורות כולם, ניסו לומדי המגילה להסיר את הלוט ולתור אחר הנקודות המהותיות בדרכה של המגילה. ואכן, רוב מוחלט של הפרשנים התייחסו לחשיבות הגדולה לציווי של אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים". כינוס זה פועל כנראה במישורים רבים. כפי שבואר, יש בו היבט טבעי, של קבלת כוח וחיזוק מעצם העובדה שכולם פועלים ביחד. קשה מאוד להיכנס לפני ולפנים לארמון אחשורוש במסירות נפש של "כאשר אבדתי - אבדתי", כשאין רוח גבית מאחור בדמותה של כל האומה. אסתר המלכה קיבלה אפוא חיזוק אנושי וטבעי מההתכנסות המשותפת.
אולם אנו מאמינים, כי קיים רובד עליון בהרבה מהמישורים הטבעיים. קשה למנות את מאמרי חכמינו אשר לימדו על החשיבות כלפי שמים ועל עוצמת "גוי אחד בארץ", עד שאמרו, כי בשעה שהאומה הישראלית מאוחדת - הקב"ה מניח לחטאיה. אחאב מלך ישראל הרשע הפך להיות מופת וסמל לחשיבות דורו, ולו משום שבאותו דור מקולקל לא היו מלשינים ושונאים בתוך עם ישראל. הם היו מאוחדים.
להפסיק את השימוש בשפה הדמונית דברים אלה חשובים כל כך בימינו, כי גם כיום אנו יודעים, כי אויבינו מחפשים את אותם סדקים בהם הם יכולים להיכנס ולקרוע את האומה הישראלית. אנו למדים מדברי חכמים, כי ה"תפילין של הקב"ה" מכילים את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ולכן חשוב שנזכיר זאת גם לעצמנו, בעיקר לקראת פורים. אם אנו מבקשים שייעשו עמנו ניסים בימים ההם בזמן הזה, הרי שצריכה להשתלט עלינו שפה אחרת במקום שפת הפילוג והמחלוקת.
השפה השלטת כיום במרחב הציבורי היא שפה דמונית, המתארת את אשר מתרחש במציאות הישראלית כמלחמת בני האור בבני החושך. הגדרת ה"אור" וה"חושך" נעשית בהתאמה כמובן, כשהכל בעיני המתבונן. השפה הזו מדברת על האחר בזלזול, בכעס ובבוז; השפה הזו אינה מאמינה בטוהר כוונותיו של השני, וטוענת שיש ביכולתה לבחון כליות ולב ולקבוע כי המניעים שלו שונים לחלוטין; השפה הזו מייחסת את האמת לדובר בה בלבד, ואילו השני הוא בוגד או נרפה או מאבד זהות או כל בירור אחר; השפה הזו שונאת את הדיאלוג, וקובעת כי כל ניסיון למצוא את הגשר הוא התחנפות או בינוניות; השפה הזו מדברת גבוהה בשפת האחדות והכינוס, אולם אינה מוכנה לנקוט בצעדים המחויבים מכינוס זה: פשרה, ויתור, פינוי מקום גם לשני והסכמות.
הבה נכנוס את כל היהודים לקראת פורים, ואף נסכים לשלם את מחיר הכינוס. מחיר הכינוס הוא שפה רכה יותר; נסיגה לאחור ונתינת מקום לצד השני; חיפוש אחר הברכה שיש במי שמתנגד לנו המציל אותנו מקיצוניות מאררת; חתירה להסכמות הנובעות מעוצמות גדולות של שני הצדדים, ועוד ועוד. אנו זקוקים לשפה זו בשעות האלה, במישורים הביטחוניים והרוחניים כאחד, ואין כמו חג הפורים המאפשר לכנס אותנו ביחד. פחות לדבר על אחדות, יותר לעשות אותה.
