מיד לאחר שהסתיימה קריאת מגילת אסתר בליל פורים אמש, החל טקס מלכת היופי ושודר באחד הערוצים המסחריים. אחוזי הצפייה בטקס, היו מן הסתם גבוהים מהרייטינג לו זכתה המגילה בבתי הכנסת. צירוף מקרים זה מאפשר להתבונן על סיפור המגילה בעיניים עכשוויות, וגם לענות על השאלה האם טקס בחירת מלכת היופי הוא כישלון או הזדמנות. הרי אסתר המלכה הפכה ממלכת יופי למנהיגה.
אסתר היפה, הצייתנית, הפסיבית, השקטה, כבשה את ליבו של המלך אחשוורוש – אולי כאנטיתזה לוושתי העצמאית והעומדת על דעתה – והפכה לבחירת ליבו מבין כל הנשים שנאספו לארמונו. ואולם, אל מול העיניים המשתאות של קוראי המגילה, הופכת אסתר לדמות אקטיבית, מצווה, המביעה דעתה נחרצות, המתנה תנאים והמציבה אסטרטגיות.
אסתר המלכה עוברת להיות אסתר המנהיגה. זו האחרונה מככבת עד סוף סיפור המגילה, והיא האנטיתזה הגמורה לאסתר הראשונה. מכאן והלאה לא מוזכר אפילו פעם אחת שאסתר יפה; כל שנאמר הוא שלבשה בגדי מלכות ונשאה חן בעיני המלך – וזהו. אסתר פועלת בכוח המוח, בתככי חצר שלא היו מביישים פוליטיקאים מנוסים. אין להניח שהמראה החיצוני שלה השתנה, אלא שהישגיה לא היו קשורים למראה זה.
מדוע "פורים אינו בטל לעולם"? עוצמתה של אסתר אינה מסתיימת בחצר המלך. חז"ל מספרים: "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות [שירגזו למקרא סיפור המגילה]. ענתה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס... כתבוני לדורות. וכתבוה".
אסתר עומדת על שלה ולא מוותרת. היא מתעמתת עם חכמי הדור ולוחצת עליהם, עד שהם מוצאים את המקור ההלכתי המאפשר להכליל בתנ"ך את המגילה שכתבה ואשר נקראת על שמה. והחג שיצרו אסתר ומרדכי, למרות ההסתייגויות הראשוניות של החכמים והעם ממנו, נקבע לדורות עד שאמרו: "לעתיד לבוא, כל החגים בטלים – ופורים אינו בטל לעולם".
התיאור של אסתר הדורשת להיות רשומה בתולדות ישראל ומתווכחת עם רבנים, הוא מרתק גם בדורנו. אסתר אינה רק מושיעת היהודים, אלא זו האחראית לנרטיב ולכתיבת הסיפור בתולדות העם היהודי. המדרש – מדרשם של חכמים! – מתאר את חכמי דורה של אסתר כמוגי לב, המפחדים מ"מה יחשבו עלינו העמים", או כלא כל-כך בקיאים בתורה, אשר מוצאים רק לאחר זמן את המקור לדרישתה ומאפשרים. הם מנסים לדחות את רצונה לקיים חג ליהודים, ורק לבסוף מקבלים את דעתה.
מודל חיקוי ליהודיות אנוסות מאוחר יותר למדנו מעדויות של נשים אנוסות מספרד ומפורטוגל, שדמותה של אסתר המלכה שימשה להן מודל חיקוי; פורים היה אחד החגים שאנוסי ספרד הרחיבו. דמותה של אסתר כזרה, כמי שהסתירה את מוצאה ובכל זאת נשארה נאמנה לאמונתה, שימשה בבואה ברבות מתפילות הנשים האנוסות בהן היא מוזכרת.
אסתר עולה לגדולה בזכות יופייה, אך נכנסת להיסטוריה בזכות אישיותה. היהדות מוקירה את היופי – אך לא כמטרה אלא כאמצעי. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", נוזף מרדכי בבת-דודו המהססת. יופייך הביאך לכס המלכות כדי שתוכלי לפעול. וזהו ההבדל הגדול בין יופי חיצוני המוצג בהקשר ומשמש כפלטפורמה למעשה, לבין יופי המוצג כקליפה ריקה שזמנה קצר ומעמדה שולי.
