בחלומי אין אירן. אין סרקוזות מטורפות. אין ממגורות טילים לשום טווח ואם יש - התיזו זה מכבר את ראשי החץ שלהם למיניהם. במצרי הורמוז משייטות יאכטות של תענוגנים מכל קצווי תבל וספני מיכליות הענק המובילות נפט חופשי לכל העולם כולו, עומדים על הגשר ומצלמים בשקיקה את הנערות המשתזפות על סיפוני סירותיהן. אין אובמה לפני טלפרונטרים מימינו ומשמאלו, קורא ספונטנית את הנאומים המטופחים שלו באוזני העולם החרד ומרגיע כי אמריקה אינה פושטת רגל ולא פייסנית אובססיבית ונפשה יוצאת לשים את ישראל על ראש שמחתה. אין איפא"ק, אין סדרות אינסופיות של מחיאות כפיים המקנות לכל משפט בן שתי מילים מעמד של פסוק עתיק-יומין מן הנביאים.
אני לבד. עם כל כתבי לינדנשטראוס. הרבה כרכים. ספרייה שלמה. סיפורי מלחמה בין שרי מלחמה וקציני מלחמה, ודוברי מלחמה, ועוזרי מלחמה, ומרגלי מלחמה. לא באירן. אין אירן. מצפונה ועד דרומה היא בוסתני פיסטוקים נהדרים, שווקי שטיחים ססגוניים, אריחי טורקיז וערבסקות מופלאות. אני כאן. יש כאן הרבה, כאן בלי סוף. הכאן של הלשכות. כשבית המקדש היה קיים היו בו ארבע לשכות, לשכת הנזירים, ולשכת העצים למזבח, ולשכת השמנים למאור, ולשכת המצורעים, שם טבלו כדי להיטהר מנגעים ומעבירות הקלון, לא עלינו, שעונשן צרעת.
אלה לא הלשכות של כאן. בית המקדש חרב. הלשכות של כאן הן של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של רמטכ"לים. הן הכאן של היום, לשכות החולין הקדוש של עכשיו. איש באיש. איש שכל ימיו ושכל שעותיו וכל רגעיו קודש לענייני העם, החברה, הכלכלה, הביטחון האישי, בטחון המדינה, ועוד, ועוד, ועוד, באיש שגם הוא כל עיתותיו קודש לטובת הכלל שנתן לו לשכה. איש באיש וזה וזה עוסקים בשקיקה באסטרטגיה של חיסול קולגיאלי הדדי, של הכפשה מהונדסת ומגובת מסמכים, של עקיפת בעלי סמכויות, של הפתעות בפינות, של מזימות מוקלטות ומתועדות, של ערעור פירמידות האחריות.
המדינה כסוס פרא ללא אוכף אין כל העולם כולו נגדנו. יש רק הכאן. ואני לבד. לבד עם הסטטיסטיקות שמונות את הלוחמים היום ומחר ומחרתיים ואת עלמי הפטור שתורתם אומנותם, האומרות ללא שום ספק כלל כי אי-אפשר שיהיו מעטים כל-כך נושאים על גבם את ביטחונם של רבים כל-כך ושהגשר בין גדות הקיום שלנו יקרוס.
אבל יותר מזה אני לבד עם המאמרים הדעתניים המנבאים שלא חשוב מה שאנו יודעים. חשוב רק מה שאין אנו מסוגלים לעשות עוד כדי להינצל מן הקריסה, כי אין מי שיאכוף את ההכרחי. בחלומי אין אירן. אבל יש מדינה שהייתה כמו סוס פרא בלי אוכף. מי יכול לאכוף פסיקות של בתי המשפט? לא רק מי רוצה, אלא כשכבר כפא אותנו השד, מי יכול? מי יכול לגייס? מי יכול לפנות? מי יכול לפתוח בתי ספר על אפם וחמתם הצדקנית של מי שמחזיקים במנעולים סלקטיביים הנועלים את הדלתות בפני מוצא עדתי, בפני היררכיה חברתית, בפני פיגמנטים של העור? מי יכול לאכוף את העלאת רף גיל הארוסות ואינו שומע כי היה לא תהיה, לא במקומותינו, לא במדינה אטומה מכבד את המסורות האתניות והדתיות ההופכות את החברה לאגודת כתות התובעות ממשל רוחני עצמי שדינו כדין ממשל חומרי אישי?
מה יהיה בלי אירן? אין אירן, ואין בלייר האוז, ואין רכבת אווירית של מנהיגים מכאן לוושינגטון ומוושינגטון לכאן. אני כאן. בבית. בבית חלומותיי היהודי, בו קשה גיורם של נקוטאים שבאו לכאן כדי לבנות ולהיבנות יותר מקריעת ים סוף. אני כאן, במקום בו כולם כותבים בסקרי דעת קהל שהם מאמינים באלוהים והם בני העם הנבחר, אך כל אחד מאמין באלוהים אחר, וכל אדם רואה עצמו כנבחר יותר מן הגויים, ואת היהודי אחיו ואת היהודייה אחותו כנבחרת הרבה פחות מאשר הוא בכבודו ובעצמו.
אני כאן ושואל עצמי - בלי אירן, מה יהיה? בלי פרס שגורם לאובמה להסמיק ובלי ביבי שגורם לו להחמיץ את פניו, בלי הלהקה עתירת מוטות הכנפיים, כאן, במקום בו שירת נשים היא בעיה קיומית, ואוטובוסים ותורים לפני קופות המרכולים ומרפאות מגדריות הן כמעט בחינת ייהרג ואל יעבור, ועשירונים לעשירים ועשירונים לעניים ולילדיהם רחוקים אלה מאלה כמרחק העושק מן הצדק. מה יהיה? בחלומי אני סב והולך בין כל אלה ואיני יודע אם אני חולם שאני מודאג, או אם הקיצותי לדאגות חלומי.
הכאן שלי בלי אירן הוא כאן קוצני כל-כך, סרפדי, צורב. בלי אירן שגירשה כביכול את פלסטינה אל מחוץ לזירת דאגותיי, פלסטינה היא כאן, והשלום איננו כאן, והחיים הריאלים הם לא ריאליטי, ו
האח הגדול הוא מפלט של שוטים, והאמת נעדרת, עדרים-עדרים, והארץ הנהדרת הזאת, בלי אירן, אינה יודעת לאן הלכה לה האמת החוברת, האמת של כולם, ובאיזה מדבר היא מנסה לאסוף את שבריה ולשוב אל ליבנו עם התקווה.
כך חלמתי. בלי אירן. עכשיו אני ער. ומעשה שטן, יש גם אירן. לא קל. צריך לחיות. במה מתחילים? טהרן תחילה או ירושלים תחילה? אפשר לגמגם ולומר גם וגם. אבל למרות שגם וגם הוא מה שראוי שיהיה, גם וגם הוא ביטוי של מנוסה מן ההודאה בכורח הקיומי של תיקון אמין, הוא כלאחר יד כזה, הנותן רשות לאירן לכסות על כל מה שאי-אפשר לדחות עוד כאן. טהרן סופה תיפתר. כולנו יחד נפתור אותה. מול אירן אחת, יחד אחד. אבל ירושלים, איך נפתור אותה ואנו מחלקים אותה לשבטים ולכל שבט פתרון כופה משלו? אין מנוס. זו שעתו הגדולה של האלוהים...
