מי חרד ממדורנו? אולי אינכם יודעים, אבל למדורנו יש לא מעט קוראים חרדים. כנראה מן הקבוצה היותר מתונה, המעוניינת להסתנכרן עם החברה הישראלית בכלל ועם הציונות הדתית בפרט. עובדה זו ידועה לי מתוך מיפגשים אקראיים, בעיקר בחתונות, וכן מתגובות בכתב שאני מקבל מעת לעת (בדרך כלל בקורתיות).
בחדשים האחרונים 'חוק טל' - העומד לפוג בקיץ - הפך להיות נושא הנטחן הדק-היטב בכל שכבות החברה הישראלית, ובקרב ח"כים מכל המפלגות. תאוצה רבתי לנושא נתנה פסיקת-בעיטת הפרידה של נשיאת בית המשפט העליון, שנישאה ברוח הדימוסית-הגימלאית. בג"צ הכריז על החוק כ'בלתי חוקתי' בשל האפליה שהוא נוטע בין אזרח לאזרח. עד מהרה הופרחו הכרזות קיצוניות משני הצדדים: "משתמטים! פרזיטים! עומדים על הדם!" - מחד, ומנגד - "נמסור את הנפש! התורה היא הקלף המנצח! על גופותינו!" וכיו"ב.
זה מכבר התייחסתי במדורי ל'חוק טל', בטרם בג"צ, וציינתיו לשבח כמנוף עתידי, אם כי איטי, להשתלבות חרדית בצה"ל ובמה שקרוי 'שוק העבודה'. אולי זו הסיבה
שהתגלגל לידי שיכתוב שיחה בין שני בחורי ישיבה 'ליטאית', ששוחחו 'מאחור הפרגוד' בירכתי ה'אויצער' (=אוצר הספרים, ספריה) של אחת הישיבות המובילות. במקרה האחד ממוצא אשכנזי (יכונה להלן א'), והשני ממוצא מזרחי (להלן מ'). השיחה לא הוקלטה אלא שוכתבה בידיעתם (וקוצרה כאן על ידי) באמצעות מאזין שלישי שחשב כי נכון להפיצה בין חבריו ב'עולם הישיבות'. הנה:
שיח מן הלב, סמוי מן העין מ': מה אתה אומר על 'חוק טל'? עכשיו נצטרך להתגייס. זה טוב? זה רע?
א': ומה אתה אומר? אני חושב שבכלל אין לנו מה לומר, שהרי דעת באלעבתים (=בעלי בתים, המון העם) זה הפך התורה, והעיקר מה שיגידו רבותינו הגדוילים ו"לא תסור".
מ': טוב, אני לא שואל מה יהיה? ברור שנציית באש ובמים. השאלה
בינינו מה אתה אומר? מי צודק? אני עצמי חשבתי אולי ללכת על טל, מה שנקרא 'שנת הכרעה'. לא כ"כ מתאים לי ללמוד בכולל כל החיים, וגם בינינו אין לי כ"כ סבלנות. אני רואה את הגיסים שלי, וגם אח של גיסי שיש לו שישה ילדים והם חיים בדוחקא. אולי צודקים אלו שרוצים למצוא לנו, בא נגיד, 'טל של תחיה'.
א' (בצחקוק): רואים שאתה ספרדי. אצלנו במשפחה אין הרהורים כאלו, ואם יהיו לי אני מסכן את השידוך.
מ': עזוב שידוך! אני שואל מצד האמת, מי צודק?
א': תראה מ', אני חושב מזמן שההתנגדות של הרבנים שלנו היא יותר מצד ההשקופע (=ההשקפה) נגד אלו המיזרוחניקעס שמקדשים את הצבא, ועושים מהמדים בגדי-כהונה, ומהציונות קודש ומהלאומיות קדש-קדשים. זה מה שמפריע לגדוילים! אילו היו מדברים רק על פרנוסע (=פרנסה) ואפילו על הצולע (=הצלה) והגנה נגד העראבעס (=ערבים) היינו מוכנים להשתתף מצד נושא בעול עם חברו.
הדת הלאומית היא שמפריעה יותר מעצם העניין של גיוס ועזיבת הישיבה.
מ': אין-הכי-נמי (=אכן כך) אם הגיוס לצבא לא היה מובלט יותר מדאי כדת לאומית היה לי יותר קל לחשוב על כך. דוקא הייתי מוכן להצטלם עם מדים. פעם, אחרי השמועס (=השמועה, שיחת המוסר) דברתי קצת עם המשגיח הקטן שלנו, הרב י', וגם הוא דיבר יותר נגד הציוניות מאשר בעד זה שאני יודע? אולי חמישים אלף? ילמדו כל ימיהם בכולל. הוא אפילו אמר דבר שלא חשבתי עליו, "שצדקה עשה הקב"ה שצה"ל הוא לאומי, ולכן פסול, ומכוחו הישיבות מלאות ו
עולם התורה הוא כבר בגודל של אולי שתי חטיבות או אולי שתי אוגדות או דוויזיות, כמו שאומרים".
א': אז אולי <
. תראה את זק"א! איזו התנדבות? איזו מסירות? אפילו פרסים הם קיבלו, והם מקדשי שם שמים באש ובמים. יש להם ביפרים. חבל שאין להם מדים. מ': הבעיה היא שגם ל'שירות הלאומי' קוראים 'לאומי' וזה שוב השקופע. אם היו קוראים לזה התנדבות-חסד, או איזה ראשי תיבות - לא הייתה סיבה להתנגד. אני חושב שגם הגדוילים היו פחות אנטי. אולי לא כולם אבל המשגיחים הצעירים יותר שמבינים אותנו, כמו הרב י'. ויש עוד כאלה. ד' (מתערב בשיחה): חברה! שמעתי חלק מהדברים מאחורי הפרגוד. לדעתי יש מקום גם לצעירים, ל'צאן' כמו שאומרים, להגיד מילה. אולי נפיץ איזה מכתב פנימי בישיבות ונציע לשנות את השם מ'שירות לאומי' ל'שירותי התנדבות כללית'. או משהו על 'חסד'? כתב בלי חתימות רבנים. רק של תלמידים. בטח יועיל!.